להתאבד אתה לא יכול.
לנסות להתאבד ולא להצליח זה אפילו יותר גרוע, מבחינת ההשלכות.
אם האקסית תבוא לא תפתח לה את הדלת. או שכן?
אם תפתח לה את הדלת תצטער על זה אחר כך. או שלא?
בקבוק הוודקה האיכותית שקנית לעצמך אתמול עומד להיגמר וזה הפתיע אותך.
אמא שלך צצה שוב אחרי חודשים והזכירה לך בפעם האלף את המקור לכל הכאב שלך.
המצב עם הבן שלך כל כך מסובך ומורכב, והנזק שכבר נגרם לו על ידי אמו והרשויות לא יתוקן לעולם. האחריות היא שלך. אתה בחרת בה להיות אמו. אתה מצאת אותה בדמותך של אמך.
הכשרון שלך לא מגיע לאלפית המיצוי שלו. את הסיבות אתה יכול למצוא בפסקאות הקודמות.
אתה רואה את האינטרס מרוח על המצח של כל מי שמדבר איתך. אין לך יותר אמון באיש ובצדק. אתה מרגיש לבד כי אתה אכן לבד.
אתה מתבוסס היום בזעם, צורח על הקירות, מלא בעצבים. תיכננת להכין טחינה כשראית אתמול בלילה שיש את כל המצרכים, אבל בסוף אכלת שתי פיתות בלי כלום. עדיף שלא תכתוב מה עשית קודם במטבח עם סכין. האחריות למצב היא שלך, היכולת לצאת ממנו רק בידיך. אתה מבולבל. התפקוד הרגיל תובע ממך גם כך כמעט כל מה שיש בך. אתה לא מקבל עזרה משום סוג.
אין לי עצות עבורך. בחרת בדרך הקשה. נולדת לדרך קשה. הסיפור של החיים שלך הוא עצוב, איך שלא תהפוך את זה. הגיבורים שלך הם טראגיים, לא במקרה. יש הנולדים לעונג מתוק, ויש הנולדים ללילה האינסופי.
מציעים לך פסיכולוגים, כאילו יש אחד כזה שלא תגרום לו להסמיק ולמלמל. תרופות פסיכיאטריות אמרת שתיקח רק ביום שלא תוכל יותר לעבוד, או להיות אבא. היום הזה עוד טרם הגיע. אתה תפקודי למופת. מתפרק רק בלילות, בסופ"שים, בחגים. כשאתה לבד.
בסך הכל אתה מחפש יד רכה להשעין עליה את הראש, כמו בכיתה א', עם הלילנאום הכחול, ותנורי הגז בחורף, והילדים המרושעים בהפסקה, ואתה בפינה, מתחת לבטון האלכסוני והסורגים הצהובים, בוכה ומחכה. מכיתה א' אתה מחכה וזה לא מגיע, זה לא יגיע לעולם.
ועדין, למות אתה לא יכול, אז מה תעשה? מה תעשה? אתה בוכה ורועד על הפרקט, בחושך, אחרי שמגיעה התגובה מהכלובן היקר לשאלתך על גיבוי הבלוג. אתה קלישאה. הלילה יורד בחוץ, אתה לא עונה לטלפונים. ככה חשבת שיראה הסופ"ש? מה אתה הולך לעשות? מה אתה הולך לעשות?
לפני 16 שנים. 22 במרץ 2008 בשעה 16:17
