מתחת לפרווה

האורות במגרש באמת כבו בעודי זורק לסל (באחוזים לא רעים בכלל, במיוחד שכל היום ניזונתי מבקבוק וודקה ושתי פיתות בלי כלום), אך הירח המלא ואורות הרחוב נתנו תאורה מספקת. רק יצאתי מהבית ב23, וכבר שיחקתי דקות ארוכות ועמדתי להתייאש ולחזור הביתה, אך אז הוא הגיע מהפינה החשוכה בצעדים מהירים. לא יכולתי שלא לחייך, במיוחד לאור החשש שהובע בשרשור, כאילו הצעתי להיפגש איתו במגרש לבד בשביל ללכת מכות. גם תמהתי למה זה היה משום מה ברור לכולם שאם אני והוא נפגשים בסמטה חשוכה, הוא זה שצריך לפחד.

אניווי, ישבנו קצת שם, אחר כך הלכנו לבר כשאני עם מכנסי התעמלות קצרים וטי שירט ישנה של איגוד המוסיקאים וכדורסל ביד, (הברמנית היפה נראתה לי נורא מוכרת, וכשאמרתי לה את זה היא אמרה לי שגם אני נראה לה מוכר, אבל אף אחד מאיתנו לא ידע מאיפה...) אחר כך חזרנו למגרש לקלוע קצת לסל, ואז לעוד בר. לא היה קרח לשבור, או מחלוקת ליישב. דיברנו מהלב. אני בכלל לא יודע להחזיק בכעס, גם כשאני מנסה. זהו, נגמר הסיפור ההוא.

ישנתי רע בלילה, שזה מובן לאור התזונה שלי לאורך היום והלילה. התעוררתי אחרי ארבע שעות שינה, והצטערתי שלא מצאתי בי את האנרגיה לסדר את המצעים שנשרו עוד ביום חמישי. הסדין היה תלוי רק בפינה אחת ומכורבל באמצע המיטה, והציפות מהכריות הסתבכו איתו ועם הסמיכה. זה היה סופ"ש קשה מאוד, שבא בצורה מפתיעה. חשבתי שאצליח להעביר סופ"ש שקט ושפוי עם עצמי, אבל החג וכל הדברים שהדחקתי צפו ודרשו פתרון. לא יכולתי לפתוח שבוע חדש כזה של פלגמטיות, של חוסר ידיעה מה איתי, לאן אני הולך, מה הרעיון.

אז קמתי, הקאתי, סידרתי את הבית ורחצתי את הכלים. (ירדתי עוד ספרה במשקל) . האקסית התקשרה ואמרה שהיא רוצה לבוא לקחת את הדברים שעוד נותרו. לא התראנו שבוע, ובכל אחד מימי השבוע היא התקשרה וניסתה ליזום פגישה, ובכל פעם הייתי צריך לגייס כוחות בשביל לדחות אותה, ואז להתפרק ולקנא ולכאוב. אפילו בשיא החולשה ובשיא הכאב של השבועות האחרונים הרגשתי שאני לא רוצה ולא יכול לחזור. הלב שלי שבור, מת. גם בשבילה, אפילו בעיקר בשבילה. אבל הכאב והצער והגעגוע והאהבה, והואקום המוחלט בגזרה הרומנטית והחברתית, לא מאפשרים לי עוד באמת לשחרר, גם אותה, וגם את עצמי. זה עוד יקח זמן, מן הסתם, ובינתיים זה ימשיך לכאוב.

מסתבר שאני מפחיד אנשים. שהם רוצים להתקרב ולא יודעים איך. שהם רוצים להגיד ולא יודעים מה. גם אני לא יודע, הרי. אפילו אני לא מצליח להגיע לעצמי בתקופה זו. בכל זאת יש חמסין, והאביב מתעקש להכריז שהוא כאן, כמעט בover doing. אני באמת רוצה להרגיש אותו, להתחדש, לשים את העבר מאחור ולהתחיל לחיות את העתיד שבשבילו החלטתי לספוג את כאב הפרידה ואת הטלטלות שהיא מביאה.