מתחת לפרווה

יש לי באופן נדיר יום כמעט חופשי היום, רק כמה שעות עבודה (שאת רובה סיימתי), וקצת סידורים ונקיונות. בלי לחץ, מלבד להצליח גם להנות ממנו, שזה די מלחיץ בפני עצמו. אתמול נהגתי בעקבות עצה שקיבלתי מהמלך בתשלום ומעיני המלאך, ויצאתי. הם אמרו שזה שאני יושב בבית גורם לי לשקוע עמוק יותר, ומונע ממני את הדברים הטובים שעשויים לעזור לי לצאת מהדיכי. ובאמת כולם קיבלו אותי ממש יפה ועם חיוך וחיבוק ואמרו שהתגעגעו ושהייתי חסר. הפער בין הדימוי העצמי שלי לדימוי שלי בעינם של אחרים גורם לי לפעמים להילחץ, ואז לתהות אם זה לא בכלל איזה ונוס אחר שהם מתכוונים אליו, אחד שנמצא בעיקר בראש שלהם, ושהקשר ביני לבינו הוא נסיבתי בלבד.

אבל עלו לי חיוכים, ומצאתי את עצמי אפילו נהנה לפרקים. מצאתי שהדיבור הבלתי אמצעי עם אנשים, אפילו שהיה קצר ולא מעמיק, סידר קצת את מה שהרגיש מאוד מבולגן בתוך ראשי הקודח. שיחה עם זו, והודעות עם זו, ולפתע זה מרגיש כאילו נפתחים להם ניצנים בישניים, אך אז איזו בריזה קרירה או רעש פתאומי גורמים לי לחשוש ולהיסגר חזרה. פאק, זה קשה ומביך כל הסיפור הזה של להתחיל עם בחורות וכל זה. וכמעט ואין לי נסיון בזה, ובכל הבלאגן שזה גורר. אני בכלל בנאדם זוגי ומונוגמי. אני ביישן, אני שונא לפגוע או לאכזב, ומאוד קשה לי להרגיש באמת בנוח. והאקסית התקשרה בוכיה בבוקר, והלב שלי יוצא, ונחנק, ואני לא יודע מה להגיד, כי יש אהבה ואיכפתיות וקנאה והכל, אבל אני גם הולך ומבחין בקורלציה בין תקשורת ומפגשונים איתה לבין עצבות ותחושת אין מוצא.

אהבה זה כמו עונות השנה.
זה מתחיל כמו אביב. מקסים, פורח, חמים ונעים.
ממשיך כמו קיץ. חם ולח, והולך ומתלהט, עד שזה נהיה מעיק ומייגע.
ואז זה נהיה כמו סתיו. אפרורי, מתקרר, אך עדיין יפה וסנטימנטלי.
ובסוף זה נהיה כמו חורף. קר, ועם הרבה משקעים.


יש עוד הרבה בלה בלה בלה שמתרוצץ לי, ואולי אמשיך אחר כך.
תודה לכל מי שעוזר/ת ותומך/ת בתקופה זו.
זה טוב שיש מקום שאני אוהב ושאוהבים אותי בו לחזור אליו.