בחיי, אני מנסה להרים את הראש, היקום נותן לי כאפה. מתאושש, מנסה שוב להרים את הראש, כאפה. כאפה. כאפה. כאפה. פלא שאני כמו פאקינג מטוטלת? נחום תקום מחורבן?
יש לי ערב נחמד ויום כמעט חופשי למחרת, אז אני אקום בבוקר למיילים מעצבנים. לא נורא, אני אומר, אני אחליק את זה ואלך לעבוד ואז אתפנה לנפוש ולחיות. אז אני גומר לעבוד וכותב פוסט רבע אופטימי, ואיך שאני מפרסם אני מרגיש מעט עגמומיות מחליקה פנימה בכל זאת, ואז בעל הדירה מתקשר לנזוף ולהלחיץ, ואני צריך לעשות שיחות גביה בלתי נעימות ללקוחות שחייבים לי הרבה כסף, וזה כבר רובץ כעננה, ואני שוב מרגיש כמו פליט, והאקסית נפגעת מהפוסט ואני נזכר למה הפסקתי לכתוב. ואז האטרקטיבית מתקשרת לשאול אם הערב כן או לא, ואני עוד לא יודע, וכולי סוער מההתפתחויות האחרונות, וקשה לה איתי והיא אומרת לי מה היא חושבת עלי, והטונים נהיים חדים וקרים, ואני נזכר למה נמנעתי מקרבה ומתקשורת אנושית, וכבר די יודע שהערב לא.
ואז הכל בוילז דאון טו לשבת ולשתות מול המחשב ולחשוב "מיי או מיי, ווט א פאקינג מס".
לא לא לא לא אסור שהיום הזה יתפתח ככה, כמו הסופ"ש, לעוד דיכאון קולוסאלי.
לפני 16 שנים. 25 במרץ 2008 בשעה 12:47
