רצתי בבהילות מהתחנה במרכז המושבה כדי לא לאחר, למרות שיצאתי מהבית כמעט שעתיים לפני הפגישה. המראה המזויינת של האוטובוס המזויין התפרקה קצת אחרי גני התערוכה, והייתי צריך להחליף (עוד) אוטובוס. גם הדרך חזרה היתה תקועה, צפופה ומשתרכת. 4 שעות בדרכים בשביל פגישה של שעה. נשבר לי הזין מהחרא הזה.
בפגישה עצמה אמרתי משפטים בודדים בלבד, והשיחה התנהלה בין תהום למטפלת.
״בעקבות הטיפול האחרון עלה העניין הזה שיש לי כאילו סלע ענקי שחוסם לי את האינטימיות, ופתאום חשבתי על זה שאני ממש לא יודעת להתנהג בצורה אינטימית, בהרבה דברים ולא רק במיניות. כשיש ממני ציפייה זה נורא מלחיץ ומפחיד אותי ואני בכוונה בוחרת בצורה הלא נכונה. נורא נחמד לי להראות את הצדדים המגניבים, הכיפיים, החיוביים והטובים שלי, ואת הצדדים הפחות טובים אני נורא מפחדת להראות, בפני דן ואולי גם בפני עצמי. כן הרגשתי כמה פעמים כאילו הצלחתי להזיז טיפה את הסלע, אבל אז הוא רוצה לחזור אוטומטית״.
״את אומרת שיש איזשהו סלע שנכנס לפעולה. אנחנו רוצים להבין בעצם מה הסלע חוסם ולמה הוא נדרש. מה יקרה אם לא יהיה. מה הפחד. דמייני את זה רגע בצורה ציורית, לא מציאותית. כאילו את עושה סרט מצוייר. שאת רואה סלע שחוסם כניסה לאיזשהו פתח. מה קורה אם מזיזים את הסלע?״
״כאילו זה כמו סכר כזה נראה לי קצת. כאילו משהו יתפרץ מאוד משם״.
״מאיפה יהיה הפרץ? מבפנים או מבחוץ?״
״מבפנים״.
״הסלע לא חוסם דברים מבחוץ להיכנס פנימה, הסלע חוסם דברים מבפנים לצאת החוצה. זה סלע מאוד משמעותי, נחוץ, קריטי…״
״יכול להיות שאני בשליטה על עצמי ברגע שאני חוסמת את הדברים האלה. אם לא יהיה הסלע הזה יצאו ממני דברים שאני פוחדת מהם ולא יודעת מהם״.
״לכי תדעי מה יקרה בחוץ… וכרגע בחוץ יש את דן ודברים שהם מאוד משמעותיים לך. הבית שלכם, המרחב הזוגי שבניתם. זה פחד אימים אם זה יישטף. אמרת בשבוע שעבר שאת מרסנת את הבדסם שלך, שאת פוחדת שתפגעי ותפצעי״.
״ברגע שדן הוא האהוב שלי ומאוד מאוד יקר לי, יש לי קונפליקט בלהכאיב לו כמו שאולי הייתי רוצה להכאיב באמת. אני לא מצליחה ממש לגשר על זה. אני יודעת שדן בסדר עם הרבה דברים שאני ארצה לעשות, אבל אם אשחרר את זה, אז לא בטוח שאצליח לאזן את עצמי ולעצור את עצמי רגע לפני שהוא נשבר. הרבה פעמים קרה שדברים התקדמו והיו מאוד סוחפים וסוערים ודן היה במקום מאוד מתמסר ומקבל, והוא סמך עלי ולא הצלחתי לעמוד בזה ופגעתי בו. השארתי אותו במצב המתמסר ולא סגרתי את הסשן״.
״את מבינה מה זה לסגור סשן? את יודעת מה זה?״
״אני לא כזה טובה בזה״.
״מתישהו היית עושה את זה?״
״לא חושבת. אני לא בטוחה שיש קלוז׳ר מאוד ברור. הייתי מאוד שמח שיהיה… כמו תחנת בטיחות בצלילה. שאנחנו יודעים שעשינו את כל מה שנדרש מאיתנו לעשות ועכשיו אנחנו בצ׳יל במים כדי לגמור את האוויר שנשאר לנו ואז לצאת בבטחה״.
הן חזרו לדבר על הסלע, על הפחד של תהום ולפגוע ועל הצורך להכיר ולחמול את מה שנמצא מאחוריו. ציינתי שאם הסלע הזה במקומו אמנם אין שיטפון אבל יש בצורת, וששניהם הרסניים באותה מידה.
״בדמיון שלך, מה יזיז את הסלע, או יקטין אותו, או יעשה אותו קל יותר?״
תהום צחקקה ואמרה: ״חשבתי על מקדח שאפשר לקדוח איתו חור בסלע״.
״את בעצם אומרת שאת רוצה שליטה. שהשטפון לא יהרוס הכל בבת אחת. שיהיה חור והוא יתחיל לצאת בקטן. ואז תחליטי כמה את יכולה להגדיל את הפתח. אבל את חייבת להסכים להוציא. אני מזכירה לך שאפילו בבדסם את מפחדת להוציא. לא סתם בחרת לך פרקטיקה שמאפשרת לך להוציא את השטף, אבל אפילו בה את מרסנת את עצמך.
אני צריכה אותך חושבת עד הפעם הבאה חושבת איך נראית תחנת בטיחות במין. אני צריכה אותך מתעסקת פנימה. מה המשך שלה, מה היא כוללת מבחינת המעשים. האמירה הזו עם המקדחה היא גאונית. היא גאונית, כי קודם כל היא אפשרית, והיא מאפשרת שליטה. כי בדמיון ניסית להזיז את הסלע אבל הוא חוזר אוטומטית כמו נחום תקום״.
