אני לא מת (pun intended) על ז׳אנר ״המנוח ואני״ ולא לקחתי חלק בשטפון הפוסטים עליו בימים האחרונים למרות שיש לי שלל זכרונות איתו ולמדתי ממנו לא מעט דברים, חלקם על דרך השלילה. היו בו צדדים מצחיקים ומעוררים לצד היותו פלוץ לא קטן בכלל.
הפעם הראשונה שנפגשנו היתה בשבועות הראשונים לאחר הפרידה מגרושתי בשלהי הקיץ של שנת 2000, שנה וחצי אחרי שזכה באירוויזיון.
עברתי לגור בפינה של דיזנגוף ושד׳ רוקח עם חלון גדול לים, לארובת רדינג ולמטוסים של ארקיע שהיו נוחתים מדי שעה. הוא זימן אותי לביתו ברמה״ש והציע לי להצטרף כגיטריסט/קלידן להרכב ההופעות שלו ולבצע עבורו עבודות הפקה מוזיקלית. כששמע על התהפוכות בחיי סיפר שבשנתיים הראשונות אחרי גירושיו הרגיש שהוא לא נושם, והדגים בעזרת ידיו הבשרניות תנועת חנק.
״אחר כך זה השתפר״ הוא חייך בממזריות והניד את ראשו לעבר חברתו היפה והדקיקה שגילה היה פחות ממחצית מגילו. כשאכלתי איתם ארוחת בוקר בלובי של מלון מפואר כלשהו כמה חודשים לאחר מכן שאלתי אותה בפניו: ״את קצת מזוכיסטית, נכון?״. היא עשתה פרצוף של ׳אני לא יודעת על מה אתה מדבר׳. נדמה לי שבאותה שיחה דיברנו גם על איך שאנשים יצירתיים נוטים להיות יצירתיים גם במיטה.
קצת אחרי שהתחלתי להופיע איתו הכרתי את המיתולוגית שלי. כשסיפרתי לו שהכרתי קצינת חינוך בתולה מרעננה ואני מלמד אותה הכל כולל הכל הוא אמר: ״יופי, דבר ראשון תלמד אותה שתביא חברות שלה כשאתם מזדיינים״.
בהמתנה להופעה בחדר אומנים כלשהו עם תאורה פלורסנטית לבנה בוהקת הוא סיפר שחברתו הקודמת ריסקה אותו. היא היתה נועזת מאוד, פותחת את דלת חדר המלון עירומה עם רק סדין דקיק לגופה ומזדיינת עם הרום סרוויס. מאז, הוא טען, הוא לא מתאהב יותר. כששאלתי למה הוא עם חברתו הנוכחית הוא חילץ: ״מ. היא אחת הבחורות הכי בסדר שהייתי איתן. הכרתי אותה בסופר באשדוד והצעתי לקחת אותה לביתי. היא שאלה: ׳איך אני אחזור?׳ השבתי: ׳לא תחזרי׳״.
הוא היה משתף מדי פעם במחשבותיו על נשים: ״הגעתי למסקנה שתיקח בחורה, גם הכי יפה שיש, שים אותה חודש בחדר סגור בלי קוסמטיקה וטיפולים… אחרי חודש יוצא קוף!״.
העבודה איתו היתה מתישה ורוויית אמוציות. הוא היה קובע ומבריז, או מאחר בכמה שעות בלי להודיע. כשהייתי מתקשר הייתי מגיע למשרד ושומע: ״___ מוזיקה שלום, מדבר/ת x, כיצד אוכל לעזור?״… כל פעם שם אחר. לקח לי זמן להבין שזה שירות מענה טלפוני לעסקים ולא איזה משרד הפקות ענק.
היו גם אישיוז בלתי נסבלים עם התשלום. (כשסיפר שקנה יגואר חדשה שאלתי באיזה צבע והוא ענה: ״כסףףףף״). כשהיה צריך לשלם הוא היה נעלם, דוחה אותי ממועד למועד, ורק לאחר שהיתה יוצאת הנשמה מזמן אותי לביתו בשביל הצ׳ק הנכסף שהיה נחוץ לי כמו אוויר לנשימה עבור אוכל, שכירות, טלפון וחשמל שהיו מנותקים על בסיס קבוע ותשלום מזונות. באחת הפעמים שהגעתי לגבות חברתו הציעה להכין לי סנדוויץ׳ והוא רעם מאחורי שולחן הכתיבה שלו: ״אל תציעי לו, שלא יתרגל!״. בפעם אחרת הוא זימן אליו את כל הלהקה לפגישה, הזמין פיצה ו-ווינגז מדומינוז ולפני שהלכנו התלונן: ״לא נגעתם בכלל בעופות!״. באחת ההקלטות אצלי הוא התקשר להזמין בורגר ראנץ׳ וכשענו לו הוא הכריז בחגיגיות בקולו המאנפף: ״שלום, מדבר _____ ___!״
הייתי זמר יוצר תפרן בן 25, גרוש טרי עם ילד בן 3, והוא ידע לנצל זאת היטב. הוא היה מקבל הררי כסף מאנשים בשביל להלחין ולהפיק להם שירים, נותן לי לעשות את כל עבודת ההפקה בחלק קטן מהתקציב ולבסוף לוקח לעצמו את הקרדיט. באחת הפעמים הפלייבקים שיצרתי נלקחו לאולפן גדול כדי שהזמרת העשירה שיצאה ממכונית ספורט אדומה ומבריקה עם פן בלונדיני מהוקצע תוכל לשיר שם עם כל הדאווין, ושסינגולדה ׳יעלה׳ ערוצים על השירים כדי ׳לעבות׳ אותם. הוא קרא לי לחדר צדדי ואמר שהוא רוצה שאנהל את ההקלטה, אבל כנראה שיצאתי אסרטיבי מדי כי כעבור 20 שניות הוא קרא לי חזרה בצעקות ונזף בי שאני גורם לו להיראות כאילו הוא לא מבין כלום.
ערב אחד זכיתי לשיעור חשוב בהלחנה. הוא הגיע לדירתי (בשלב ההוא כבר עברתי לרח׳ הירקון פינת בן גוריון, ליד כיכר אתרים… מדהים איך מחירי השכירות היו נמוכים אז שיכולתי לגור בלוקיישנים כאלו) כדי לתת לי לעבד שיר שהלחין ללקוח. הבעיה היתה שהוא עוד לא הלחין את השיר. הוא ביקש שאתן לו כמה דק׳ והתיישב ליד הפסנתר החשמלי. הלכתי למטבח כדי לתת לו ספייס, אך נעזרתי במראה קטנה שהיתה מוצבת במסדרון כדי להציץ וכריתי את אוזניי. הוא ניגן מהלכים הרמוניים בסיסיים מאוד, ממש קלישאתיים, ומעליהם אילתר מלודיה שחוקה לא פחות. הסוד היה בהיעדר הבושה. הוא הרשה לעצמו להיות הכי בנאלי וקיטשי, ומכר את זה בשכנוע פנימי עמוק. זה עבד.
הוא רצה שאפיק לו מוזיקלית את האלבום הבא שלו, והתחלנו עם שני שירים שבאמת יצאו יפים ומופקים היטב.
ההופעות איתו היו עשירות בחוויות.
בחזרה הראשונה עם הנגנים הייתי מהוסס והוא אמר: ״נגן חזק, גם אם אתה טועה! שלא יהיה מצב שאתה בלתי מורגש״. בבאלאנס להופעה הראשונה ניגשתי בטבעיות למיקרופון במרכז הבמה עד שנזכרתי שכאן אני לא בתפקיד הפרונט מן.
הופענו באירועים של עשירים במגוון מיקומים יוקרתיים, מול אלפי וגם עשרות אלפי אנשים. הייתי מקים את העמדה שלי על הפודיום עם הגיטרות והקלידים (הגיטריסט הראשי והותיק היה מכנה את זה ״הציפורייה״) ודופק שואו סופר אנרגטי עם המוהיקן המרשים שנשאתי על ראשי בגאווה. בהרבה מהאירועים היה בר אקטיבי ואטרקטיבי והוא היה נוזף בי: ״ציפורי אל תשתה!!״ (אבל הייתי שותה בכל זאת). היו תמיד בחורות יפהפיות בשורה הראשונה והייתי מנסה לצוד אותן במבטי. הלחנים הקליטים והמקפיצים היוו פלטפורמה מעולה להשתוללויות שלי על הבמה.
לפני הופעה גדולה על גדות ים המלח באזור המלונות קיבלנו חדרים במלון כדי לנוח. גיליתי שיש בטיוי ערוץ פורנו בתשלום אך בגלל שהאירוח היה על חשבון הבית הנחתי שאוכל לצפות ללא בעיה. עם רדת החשכה ישבנו כל הלהקה בואן בדרך להופעה כשפקידת הקבלה המתוקתקת יצאה מוטרדת, סימנה לנהג לחכות ודרשה תשלום. מתתי מבושה ונאלצתי לקחת אחריות ולתת צ׳ק. כשהנגנים סיפרו לו על האינסידנט למחרת בארוחת הבוקר הוא חייך מאוזן לאוזן ואמר בהבנה: ״נו, הוא רצה לראות….״.
הופעתי איתו הרבה בטלוויזיה. בתכניות האירוח של דודו טופז ויאיר לפיד, בטברנה, בערב המיוחד בהיכל התרבות לכבוד יום הולדתו ה60 של אהוד מנור. הייתי ססגוני ונוכח, וכשהגיטריסט המוביל היה מנגן סולו היו מצלמים אותי כי נראיתי יותר ״מנגן״. בהמתנה מאחורי הקלעים לפני הופעת ענק לכל עובדי בזק בפארק הירקון לצד שרית חדד התנשקתי בלהט עם המיתולוגית שלי, עד ששמעתי צעקה חדה: ״ציפורי, לא בעבודה!״.
בסתיו של 2001 הייתי אמור לטוס איתו ל3 לילות להופעות בקורפו. סיפרתי על זה לגרושתי והיא גמלה לי בצו עיכוב יציאה מהארץ.
התחיל להימאס לי מהשעות המבוזבזות בדרכים ובהמתנות בין הבאלאנס להופעה, מהאיחורים וההברזות, מהצורך לרדוף אחרי התשלום ומהצורה בה הרגשתי שהאישיות שלו בולעת את שלי. הרגשתי שאני נהיה: ״היי אני דן ואני עובד עם _____ ___״. אני זוכר שדיברתי עם נהג מונית שהסיע אותי מהמלון באילת להופעה בהרודס ושאל עם מי אני מופיע. כשהוא שמע את השם הוא אמר ״פייי, זה בנאדם שלא נגמר!״.
התחלתי להביע את אי שביעות רצוני, והוא איים עליי שכשהוא מעיף הוא מעיף חזק ורחוק. בשלב הזה כבר לא היה איכפת לי, וכשבא לדירה ברח׳ הירקון להמשיך לעבוד על האלבום דרשתי את הכסף מראש. הוא קם מלוא קומתו, חייך במה שזיהיתי ככעס ועלבון, ויצא ללא מילים מביתי.
הלילה התעוררתי קצת אחרי חצות ולא הצלחתי לחזור לישון. אלו הזכרונות שקפצו לי לראש, בטח יש עוד הרבה. הוא ממש לא היה מלאך, אבל חבל שהשנים האחרונות עברו עליו כפי שעברו. עוצמת התגובה הציבורית למותו מוכיחה שהוא היה ונשאר מאוד אהוב ומוערך ואני מקווה שהרגיש את זה גם בימיו האחרונים.