ההודעה על החלפת הבעלות בדאנג׳ן ועזיבתו של עמוס הציפה בי זרמים של רגשות עמוקים ופתחה תיבה אצורה של זכרונות מאחת התקופות הכי יפות ומיוחדות בחיי.
הדאנג׳ן המיתולוגי בכיכר קדומים היה עבורי במשך כמה שנים מועדונית טיפולית ופנימיה, אוניברסיטה להשכלה גבוהה ונמוכה, מגרש משחקים והיכל תהילה. הכרתי שם המון חברות וחברים שעם חלקם אני בקשר עד היום. עמוס איפשר לי להופיע עם הלהקה במה שהיו ההופעות הכי מצליחות ומונומנטליות שלי אי פעם. במהלך חלק מהשירים היו סשנים ומיצגים בדסמים וקינקיים על הבמה כחלק מההופעה.
אני נזכר בלילות שהייתי חוזר עם חיוך אופורי וריח של בנות על הידיים, ולילות אחרים שהייתי חוזר בדמעות וסערות וכותב שירים. עוד ועוד תמונות ורגעים, כמו גלויות קולנועיות של רגעים הזויים ומרגשים. המון יופי והמון כאב בלילות אפלים, זוהרים ומנצנצים.
לפני בדיוק 15 שנה ביומולדת 32 תהום ארגנה לי גנג בנג יומולדת מטורף על במת הדאנג׳ן… אני קורא בפוסט כמה מאושר הייתי, ואיך עמוס שלח מבודפשט חשפנית שתרקוד עבורי ורועי בעל הנס שמקבל ממנו עכשיו את שרביט הבעלות לקח אותנו הביתה בסוף אותו לילה.
לצד כל הנוסטלגיה והאהבה פתאום גם זיהיתי געגוע, רסיסים קופצניים של תשוקה. האם אי פעם אחזור למסיבות, להופעות, ללילות?
תודה רבה על הכל עמוס, בעיניי מגיע לך פרס ישראל על מפעל חיים.
בהצלחה רבה בהרפתקה הבאה, ושתהיה תמיד בריא ומחוייך. 🧛🏿♂️ ❤️
