מתחת לפרווה

פסח 2008.

יצא לי לבלות בחג הרבה יחסית עם קופיקו, לשמחתי ולשמחתו. שבוע שעבר היינו ביחד לאורך כל יום שני, וביום חמישי עשינו קומזיץ בגבעות מערב רחובות עם חבר שלו. השבוע היינו ביחד כל יום שלישי, כמה שעות ברביעי, וכל היום היום. הוא לא היה להוט לצאת לאטרקציות למיניהן, ובעיקר רצה להיות בבית ובשכונה, שהוא מכיר ואוהב מגיל 4. היו הרבה פיסות שגרה לשעבר שהתחברו מחדש, והיה ניכר שזה עושה לו טוב מאוד. היינו פעמיים בים, לימדתי אותו לנגן smoke on the water על הגיטרה החשמלית שלו, הקלטנו שיר ביחד, טיילנו בעיר, צחקנו הרבה. הזמן הממושך שבילינו ברוגע יחסי היה חסר לשנינו מאוד, ואישר לי את מה שכבר ידעתי, שחרף הכל, חרף הניתוק והגלות שכפו עלינו, הקשר נשמר לחלוטין, דבר לא אבד ודבר לא נשכח.

את ליל הסדר ביליתי עם האקסית, בבית, בלי אוואנטות. הכנו צלי בקר בבירה וסלט תפו"א, והיא הוסיפה פודינג וניל עם אננס לקינוח. אנחנו כשתי גומיות שנמתחות על ציר לכיוונים מנוגדים. כשהמרחק גדל אנחנו מתנפצים חזרה אל הציר, ואז שוכבים שם, רפויים ואובדי עצות. אני הבעייתי, אני לא שלם לחוד ולא שלם ביחד. בכלל, אני מנצל את התקופה להרבה התבוננות פנימית, ומרגיש שבלי קשר לזוגיות או לכל דבר אחר, אני לא מרוצה מעצמי כרגע. יש הרבה דברים שהייתי רוצה לשנות, בעצמי ובחיים שלי.

והערב החזרתי את קופיקו לרחובות, והאוויר היה חמים ומלא הבטחה, ויכולתי להרגיש חיות שאינה תלויה בדבר, ורצון, או אולי רק שתיל של רצון, להיות שמח.