לפני 18 שנים. יום שישי, 25 באפריל 2008 בשעה 18:00
כשהלכה עכשיו שוב, היא שוב חייכה את החיוך החזק שלה ואני בכיתי.
שוב התקרבנו, שוב להטנו, שוב התקררנו, שוב קפאנו, שוב סערנו, היא שברה כיסא על הפרקט, אני אמרתי שדי, שוב לילה, שוב בוקר, שוב ערב ושוב שקטים ומדברים בהגיון, ובסוף היא כאמור חייכה את החיוך החזק שלה והלכה ואני בכיתי.
"אל תהיה עצוב" היא אמרה. "אתה לא צריך להיות עצוב..." ויש בזה משו.
שוב שקט, שוב לבד, שוב חובת ההוכחה עלי, אבל נראה לי שאני הולך ומתרגל.