חוק דניאלה מס' 13 (ברמצווה! ) : קשרים סאדומאזוכיסטיים יותר קשים להתרה מקשרים רגילים.
גם כי הקשר נוגע במקומות עמוקים וטהורים יותר, וגם כי קשה להבדיל מתי כואב זה רע ומתי לא.
יש עכבר בבית. ראיתי אותו עכשיו, כשיצא ממחבואו, חייך אלי במבוכה וחזר למקום ממנו בא. אני אקרא לו גרשון, והוא יהיה חיית המחמד שלי, עד שאצוד אותו, או שיברח מהשעמום.
מישי אמרה לי היום שדואגים לי, שאני לא כותב, ושמסיקים את הנורא מכל. ושאני בלוגר פופולארי וכולם קוראים אותי ודואגים וסקרנים ורוצים לספק את יצר המציצנות שלהם. (את החלק האחרון היא דווקא אמרה במסגרת "זה לא ש...." אבל אני כבר בוגר וחכם ויודע שכשאומרים "זה לא ש..." מתכוונים לאותו דבר בדיוק שלכאורה שוללים. )
ובכן, אני דוקא בסדר.
אני אוהב את תהום, ממש ולאללה, אני מעריץ אותה וחושב שהיא נהדרת ויפהפייה וסקסית וכובשת ומקסימה. אבל אני לא יכול לחיות איתה, ובאמת שניסיתי, שוב ושוב. שיחת הפרידה האחרונה שלנו התנהלה בטון נעים ושקט ואוהב, והלוואי שזה הטון שישאר, שזה הטון שחיפשנו.
זה נראה לי הגיוני שאהבה גדולה כשלנו תתקשה למות ביום אחד. אז מתנתקים, ומתקרבים, ורבים, ומתרחקים, ומנסים שוב ממקום אחר, ונהיים מתוסכלים, ושוב מתפוצצים, ואז מנסים בזהירות, ומתייאשים, ועדיין אוהבים, ומלטפים ונוגעים, ושוב נתקעים, ובסוף מבינים ומפנימים. שלושה חודשים וחצי לפרידה. מאה ימים של חסר. זה כבר פרק זמן.
בינתיים אני דואג לעצמי. כתבתי לעצמי רשימה של עצות, כאילו אני נותן עצות למישו אחר, כי בלתת עצות לאחרים אני דווקא מצויין. התחלתי ליישם אותה. זה עושה לי טוב. הימים יפים. הלבד כבר לא מפחיד אותי. אני לא מחפש תחליפים, לא כמה לאישורים, לא להוט אחר זיונים. לא רודף, לא תולה תקוות. זה כבר כמה חודשים, בעצם. וזה טוב. כי אני אוהב דברים אמיתיים וכנים, וסטוצים כמעט תמיד אינם כאלה, ובכלל, כשממש צריכים את הזיון והאישור והחיזוק, הם לעולם לא מגיעים. עושים ביד והולכים לישון... ואם בכל זאת זה מצליח, עדיין עושים ביד אחרי זה והולכים לישון.
אז אני שותה חצי לימון בבוקר והרבה מים במהלך היום, ואני שומר את הבית נקי ושוטף כלים אחרי הארוחה ולא לפניה (ככה הכיור תמיד נקי ובדרך השניה הוא תמיד מטונף) , ועוד הרבה הרבה דברים, שליבתם היא להיות מי שאני רוצה, מי שעושה לי טוב, כרגע, עכשיו. ובלי תלות בשומדבר חיצוני. אני שולט בעצמי וזה מסב לי סיפוק, משני הצדדים.
אני לא כותב לאחרונה מכמה סיבות. גם כי אין לי מה לכתוב, גם כי לא בא לי לכתוב את מה שיש, גם כי הידיעה שארבע מאות סוטים בממוצע שקוראים כל מילה שאני כותב יוצרים גלים שאחר כך קשה לי במצבי הנוכחי לגלוש עליהם מוציאה את החשק, וגם כי אני עדיין חרד שהמילים שאכתוב יפגעו באישה שאני הכי אוהב, ושמעולם לא רציתי לפגוע בה. תמיד רציתי רק להעריץ אותה ולהעריף עליה מכל טוב. ובזמנים שזה התדרדר והסתעף, הרגשתי רע.
אז אנא, (ולתודה לרקדנית העירומה על הטריגר)
לא לדאוג.
אני בסדר, אני צומח, ומתישו בקרוב אני אחזור ואראה לכולם מאיפה משתינה המלכה...(:
(ותודה למדובבת הסקסית על הרפליקה - הבטחתי וקיימתי) .
באהבה,
דן. }{
לפני 16 שנים. 29 באפריל 2008 בשעה 0:35
