יש בי שני פצעים ינקותיים עמוקים. אחד נפתח כשבת הזוג שומטת או שוכחת דברים חשובים שבאחריותה ואני מרגיש שהכל נופל עליי ושאסור לי לסמוך ולהרפות. השני בא לידיי ביטוי כשבת הזוג לא עקבית, מזניחה, לא מקיימת הבטחות ולא יוצרת המשכיות, מה שסודק את האמונה שלי, מצנן את הרגשות ומצמק את היכולת שלי להתמסר ולהשקיע.
אני כבר לא מתפוצץ כשזה קורה, בטח לא כמו פעם. למדתי להזדהות הרבה פחות עם המחשבות שחולפות לי בראש, במיוחד כשהן סוערות ורועמות כמו סופת ברקים. אני משתפר בלהתמקד בנשימה, בתחושות הגוף ברגע זה. אין מצב שאני יכול להתמודד כרגע עם העתיד, כי הוא לא קיים. אני עדיין מחפש את הדרך להתבטא בלי להאשים, להתווכח ולהיות צודק. הזוגיות היא פלטפורמה מצויינת לגינון הרוחני הזה.
מה שאני עוד לא מצליח בכלל זה לא לאפשר לפצעים הכואבים לכבות אותי מינית כשהם נדקרים ומופעלים. כמו שאני לא יכול לכבות את מה שמדליק אותי, טרם מצאתי את הדרך להצית את מה שהופך לערימת גזעים ספוגים בדמעות מלוחות.
בבוקר אחרי האימון בג׳ים התחשק לי להצטלם.
