ידידה כתבה לי לפני כמה זמן שאני כמו פריט ייחודי שיכול להיתקע זמן רב על המדף הכי גבוה בסות'ביז, כי לא תימצא הקונה שתדע לתחזק אותי נכון כך שלא אתקלקל ואחליד.
ובאמת, יופי של מדף יש לי, מואר מרופד ומוגן בשריון זכוכית, ואני מקפיד לתחזק את עצמי ולנגב את האבק שמצטבר בכל הזמן הזה, בו הקונות אפילו לא מבקשות להציץ יותר מקרוב או למשש בידיהן. האם זה כי הן חוששות שאני אחליק להן מהידיים ואשבר והן יצטרכו לשלם את המחיר?
כי קצת משעמם לי על המדף, קצת בודד שם למעלה.
קמתי אחרי מעט מדי שינה בלי מוטיבציה לכלום, וכרגיל בלי תכניות כמו בכל שבת בחודשים האחרונים. אתמול במסיבה היה נחמד ואולי אפילו אפשר לומר שנהניתי, אבל בדרך הביתה התלוותה אלי רק התחושה החמצמצה. אבל אני לא אשקע, והיום הזה יהיה פרודוקטיבי כקודמיו, ואני אצא לטיול על האופניים, אולי ליפו. אני צריך מקדח ודיבלים וברגים בשביל לתלות את תיבת הדואר. אני אשיר ואנגן, ואצלה כנפיים מתובלות בגריל עם סלט ופירה. אמשיך לקרוא בספר שהתחלתי, אמשיך לנקות את ההארדיסק באולפן. אמשיך לדמיין עתיד, כפי שאני רוצה לראות אותו.
לפני 16 שנים. 3 במאי 2008 בשעה 9:58
