אנחנו בספארי צלילה במלדיביים המזויינים במה שמסתמן כחופשה הכי גרועה אי פעם.
הגענו שלשום אחרי 20 שעות טיסות והמתנות (קונקשן בוינה). בצלילת הבדיקה המדריך המקומי נעלם לנו מיד בתחילתה. קפצתי אחרון מהסירה, זרם חזק סחף אותי לכיוון ההפוך מהקבוצה. נאבקתי בו והצלחתי להתקרב אבל הייתי בנשמת בגלל השחייה האינטנסיבית ולא יכולתי לרדת. כשכולם חזרו נערך בירור שבסופו לקחו אותנו לעשות את הצ׳ק דייב באתר אחר עם המדריך הבכיר יותר, והיא עברה בשלום.
אתמול התעוררנו לבוקר גשום ומעונן עם ים זועף. הצלילה הראשונה עברה בסדר אבל לא ראינו שומדבר מיוחד, הראות היתה עכורה מאוד והתאורה אפרפרה. הרגשתי לא כל כך נוח בעומק, וחשבתי שכנראה עדיין לא החלמתי לחלוטין מהברונכיטיס בשבוע שעבר, למרות שאני כבר בכלל לא משתעל/ מנוזל וכו׳ מאז הסופ״ש.
לצלילה השניה החלטתי לא לרדת כי היתה באותו אתר מכוער עם אותה ראות גרועה, והעדפתי לשמור כוחות. כשהקבוצה חזרה הם סיפרו שראו המון כרישים.
בצלילה השלישית שוב נעלם לנו המדריך. שתי דק׳ אחרי תחילת הצלילה הקבוצה רצה קדימה ואבד לנו קשר העין איתם. חיכינו דקה על פי הנהלים ועלינו עם מצוף הסימון. זה בלי ספק המדריך הכי גרוע שאי פעם נתקלתי בו. אי אפשר להבין מה הוא אומר והוא נראה לי מאוד מטומטם.
הקבוצה עלתה לאחר עשר דק׳ נוספות ומצאו אותנו כבר על הסירה. הם החליטו לרדת חזרה למרות שכבר בזבזו רבע מהאוויר, ואחד מהם חזר בלי אוויר בכלל וסיפר שנגמר לו במהלך עצירת הבטיחות.
המדריך הישראלי די גועלי, נטול כריזמה, מאצ׳ואיסט, ומשמיע בקול רם מהjbl הענק שלו מיינסטרים ישראלי בזוי, לפני הצלילות ובזמן הארוחות. האוכל לא זוועתי אבל בשום פנים ואופן לא טעים, המיטה קצרה לי מדי וכפות הרגליים תלויות באוויר. הלילה לא הצלחתי לישון בכלל.
אמש בארוחת ערב סיימתי מהצלחת ואמרתי לתהום שאני עולה רגע לשירותים בחדר. אני משלשל כבר 10 ימים, מאז שהתחלתי עם האנטיביוטיקה. השארתי את האייפוד והאוזניות (בהן אני משתמש להתגונן מהמוזיקה המגעילה של המדריך כדי שלא אצטרך אחר כך לשפשף אותן עם מברשת בקבוקים ומסיר שומנים תעשייתי כדי לנקות את כל השמאלץ), וגם את הכפית שעדיין חיכתה לקינוח. כשחזרתי אחרי השלשול מצאתי מישי יושבת במקומי ליד תהום שמשום מה לא חשבה לשמור לי את מקומי.
לא הצלחתי לישון כל הלילה, היה חם וקר ויבש במזגן ולח בחוץ, לא מצאתי תנוחה נוחה.
עוד קודם לכן, אחה״צ עליתי וירדתי במדרגות בין הסיפונים 30 פעם ברציפות, ואז דיברתי ללא קושי. המשכתי למאות קפיצות על הסיפון העליון. מבחינה גופנית אני בסדר גמור. לא השתעלתי כלל והתאוששתי במהירות, מה שאומר שהלחץ ואי הנוחות במים נובעות מהסביבה וההשפעה שלה עליי ולא ממצבי הבריאותי.
עוד לא החלטתי אם לצלול היום. אין לי אמון בשיט באף אחד כאן.
עדכון: החלטתי לנסות לצלול למרות התחושות הקשות. הים היה רגוע והיתה זריחה נחמדה. לא הצלחתי להשוות לחצים *בכלל*, לא על הסירה ולא בתוך המים. האף פתוח והאוזניים לא מרגישות סתומות, אני שומע רגיל. ובכל זאת שומדבר לא זז כשניסיתי לפמפם. כנראה תוצר של לחץ, חרדה ולב מלא בחרא.
ויתרתי על הצלילה וביקשתי מהמדריך הישראלי שישמור על תהום. בזמן שכולם היו למטה שנירקלתי מעל השונית וראיתי כריש קטן וכל מיני דגים אבל זה לא עשה לי כלום.
