הבוקר האוזניים שיתפו פעולה והצלחתי לרדת. הזרמים פה חזקים מאוד, המים עכורים, והתאורה אפורה (גם הבוקר מעונן).
המדריך הישראלי לקח אותי כפרוייקט והבהיר שייצמד אליי ושנרד בקצב שנוח לי. תהום כבר התחברה למדריך המקומי ומחזיקה לו את היד לאורך הצלילות.
הצלילה היתה לי קשה ולא מהנה. אמנם יש הרבה חיות במים אבל העכירות והיעדר האלמוגים יוצרים תפאורה דלוחה. בכל פעם שנאלצתי להילחם בזרם נכנסתי לנשמת שהיתה מאוד לא נעימה. המדריך הישראלי ניפח ורוקן לי את המאזן על דעת עצמו מה ששלל לי את תחושת העצמאות והמסוגלות.
הוא סחב אותי כמה פעמים כדי שנישאר עם הקבוצה. הצלחתי איכשהו לשרוד את הצלילה אבל בחוויה של קושי ומאבק. בשלב כלשהו גיליתי שאני על 50 בר, שזו כמות האוויר שבה אמורים להיות כבר אחרי חניית הבטיחות. סימנתי למדריך הישראלי שאני רוצה לעלות והוא החזיק אותי בכח והתווכח איתי. בסוף יצאתי עם 30 בר בניגוד לנהלים.
שאר הקבוצה התחילה לעלות, ובעודי מתארגן שאלה אותי אחת הנשים איך היה. היא נראית לי בערך בגילי, רזה מאוד עם חזה מנותח, גוונים זהובים בשיער ופנים לא מוצלחות במיוחד.
״מכוער״׳ עניתי.
״מכוער??? נראה לי שהספורט הזה לא בשבילך״ היא צקצקה. ״אתה אנטי. הכל לא נראה לך״.
לא עניתי לה אבל נזכרתי בשירו של פרנק זאפה:
What's the ugliest part of your body
Some say your nose
Some say your toes
But I think it's your mind
על הסירה המדריך הישראלי דיבר לעניין דווקא לשם שינוי, אמר שהוא רואה שאני יודע לצלול ומבין איזון, ושהוא מבין שכל עוד קשה ולא נוח לי ואני נאבק בנשמת אז ברור שלא אוכל ליהנות. הוא הציע כמה רעיונות לשיפור המצב כמו הוספת משקולת, החלפת סנפירים, ולעשות מאמץ מודע לא לעשות תנועות קטנות ולא יעילות עם הרגליים. הוא גם הודה שסתם סיבך אותי כשהתעסק לי עם המאזן, ואמר שכדאי לי להילחם כדי לאפשר לעצמי להגיע למצב של הנאה למרות הכל.
כנראה שאמשיך לנסות, וגם נראה שהשמש יוצאת קצת סופסוף.
