מתחת לפרווה

אתמול אחה״צ קיבלתי טרמפ אישי על הסירה הקטנה אל חוף יפה של אי. לקחתי איתי את כל ציוד הצילום, ואת בקבוק וכוס הויסקי הצנעתי בבקתה נטושה קטנה שמצאתי. 

צילמתי עורב שלא כל כך אהב אותי אבל דיגמן יפה, עטלף חמוד עשה לי טיזינג, התחברתי עם מקומי בשם שאהיד שישב שם עם משפחתו. הנשים היו בלבוש מוסלמי מסורתי, הילדים שיחקו במי הטורקיז הרדודים, ושאהיד סיפר לי באנגלית מושלמת שהם ילידי האי, עברו לגור במאלה (הבירה) אבל עדיין יש להם כאן בית והם באו לנפוש.

הוא הפגין בקיאות מרשימה בפוליטיקה הישראלית ודיבר על הממשלה החדשה. גלגלתי עיניים בשאת נפש וביקשתי שלא יזכיר לי.

לאחר כשעה וחצי הצטרפה הקבוצה אחרי הצלילה, הצגתי את תהום לשאהיד, צילמתי סרטנים מיוחדים ומקסימים, וגם את אחת הנשים פה שהיתה נחמדה אלי. היא אמרה שהיא אחת ששונאת להצטלם אבל כשהראתי לה שאני מוציא אותה ממש יפה היא התמסרה לעדשה.

המשכתי לצלם את חברי הקבוצה בזמן שהצוות הכין את הברביקיו החגיגי. המדריך הישראלי כמובן לא שכח להביא את הjbl המוגזם שלו, מה שגרם לי להביע את דעתי לא כל כך בעדינות: ״עד שהיה סופסוף קצת כיף! כל כך יפה ונעים פה, למה צריך לטנף את האווירה עם התרבות הקלוקלת מהמקום הקלוקל שהגענו ממנו?״

גברת ״אנטי״ הסתקרנה ושאלה מה אני שומע באוזניות, ונתתי לה אותן שתהנה גם מהאלבום היפה של דיוק אלינגטון. שניה אחרי שהניחה אותן על אוזניה התפשט על פניה חיוך רגוע ומוקסם. האוזניות עברו בין חברי הקבוצה ואפילו המדריך נאלץ להודות שזו מוזיקה ממש יפה. 

לאחר הארוחה התחילה המסיבה. הם אשכרה הביאו איזה אורגן אורות צבעוניים בשקל ורקדו לצלילי עומר אדם וביג אין ג׳פאן. תהום ואני צעדנו בחושך לאורך החוף על החול הלבן עד שכבר לא שמענו אותם, והיה נעים לשבת ולשוחח תחת השמיים זרועי הכוכבים. (בכל הלילות היו עננים ואי אפשר היה לראות אותם).

הבוקר החלטתי לנסות לצלול שוב חרף הפחדים. המדריך הישראלי עשה לי בייביסיטר, ירד איתי בקצב שלי, החזיק לי את היד בזרמים, והצלחתי להשלים 43 דק׳ ב25 מטר, שזה יפה מאוד. ראיתי הרבה דגים מיוחדים, מניפות וכוכבי ים, אבל הסביבה עדיין די הרוסה ודלה, הראות עכורה והזרמים מקשים.

כשחזרנו לדהוני חברי הקבוצה שמחו לשמוע שהצלחתי לצלול. אני מרגיש שלומדים לחבב אותי למרות מוזרותי המופגנת, וגם אני לומד לחבב אותם חרף נורמליותם. אתמול חילקו חולצות של החברה המארגנת וצילמתי את כולם עם החולצות בתמונות קבוצתיות. סירבתי ללבוש את החולצה והעדפתי לצלם ולא להצטלם: ״אני לא לובש תלבושת אחידה. לא הייתי בצבא. אין לי עצם אחת קונפורמיסטית בגוף״.