מעודד מההצלחה היחסית, הצטרפתי לצלילת הערב. יצאנו בדהוני אחרי השקיעה, וכשהגענו ליעדנו העמקנו עם הזרם ונתלינו בקרקעית עם reef hooks כשאנחנו מוצבים במעגל (בערך).
המדריכים פיזרו קצת בשר דגים והגיעו כרישים וחתולי ים לסעוד. ההתרחשות היתה קצת רחוקה ממני וריבוי האנשים סביבי, סינוור הפנסים, תחושת ההתגודדות והראות העכורה המאיסו את החוויה עליי די מהר. ניסיתי להרגיע את עצמי ולנשום לאט אבל זה רק הגביר לי את תחושת המחנק הקלסטרופובית. אמנם עברו כבר 17 דקות אבל בתדריך אמרו שהצלילה תימשך 40. הרגשתי שאני עובד על עצמי.
סימנתי לסאלאס, המדריך המקומי שנטש אותנו בצלילות הראשונות (ושבינתיים נהיה עבד הצלילות של תהום ומתוזז על ידה מטה ומעלה ללא הרף) שאני חייב לעלות, והוא סימן לי לחכות, עדכן את מי שהיה צריך ואז התחלנו בעליה פחותויותר מבוקרת עם הזרם החזק והמבולגן. כעבור כמה דקות בהן נסחפנו עם הגלים על פני המים בחשכה הצלחנו לפגוש בדהוני (היו שם עוד הרבה ספינות וסירות צוללים) ולעלות בתחושת הקלה.
הבוקר החלטתי להפסיק להתעלל בעצמי וויתרתי על שתי הצלילות. גברת אנטי חזרה מהצלילה הראשונה ואמרה שהיה משעמם ושלא הפסדתי שום דבר.
בארוחת הבוקר היה מעין מאפה מבצק פילו בצורת שפתיים ובאמצעו ריבה אדמדמה. אמרתי למישו שזה מאכל מקומי שנקרא צ׳וקרה מקאמה ושהתרגום המילולי של זה הוא ״ואגינה עם וסת״. פניו נותרו חתומות, וגם פניו של האדם השני שניסיתי עליו את הבדיחה שלי. קהל קשה פה, בחיי.
אחרי שכולם ירדו לצלילה השניה שאלתי את עבדאללה אם מוקדם מדי להתחיל לשתות והוא ענה שאף פעם לא מוקדם מדי. עדיין לא החלטתי אם ומה. אחה״צ יורדים להסתובב בעיר ומחר סופסוף הסיוט נגמר בעזרת השמש (שחזרה להתחבא מאחורי עננים אפורים).
