מתחת לפרווה

בסוף החלטתי על ג'יננס ורכשתי מעבדאללה בקבוק Beefeater של ליטר, ספרייט ומיץ פירות שהוא רקח לי במיוחד. הכנתי מיץ דן בבקבוקי מים דיסקרטים לצורך הירידה לעיר המוסלמית.

הספינה עגנה והדהוני לקחה אותנו למזח של חולומאלה ("זה בחו״ל או מאלה?״ שאלתי בתדריך וצחוקה המתגלגל של תהום בקע דרך השממה היבשושית והאדישה סביבנו) שזה כמו הרמת אביב ג׳/ מרכז שוסטר של מאלה הבירה הצפופה בעולם, שכונה נעימה שנבנתה על אי מלאכותי.

הורשינו להסתובב שם ללא השגחה וזה היה שינוי מרענן. גילינו שהחתולים שם דוגמנים מופלאים והפקנו לעצמנו ספארי חתולים. בירכנו לשלום בחיוך את כל מי שהסתכל עלינו ואמרתי לתהום שמה שיפה זה שלא רואים בכלל שאנחנו תיירות (הייתי עם עדשה ענקית מחוברת למצלמה שתלוייה על צווארי והזענו כמו סוסות בלונדיניות מיוחמות בחום ובלחות).

לקראת תום שלוש השעות שהוקצבו לנו, בעודי רוכן למרגלות איזה חתול, בחור מקומי הפנה את תשומת לבי לחתול אחר שישב כמו בוס ונראה כאילו הוא עומד לתת לי אגרוף. זה היה בפתח עסק שנראה כמו מוסך, ולאחר שסיימתי עם החתול והזדקפתי בירכתי לשלום גבר שמנמן שנראה כמו בעל הבית ושאל מאיפה אנחנו.

"we're from Israel" עניתי, וביטאתי את שם המדינה כמו שמבטאים אותו בעברית.

פני הגבר הרצינו ונעצבו והוא ענה:"Palestine".

"Yeah, Palestine too" עניתי, והזדהיתי עם הסלידה שראיתי על פניו. ״I understand", הוספתי באמפתיה.

הוא שאל אם אנחנו מרמאללה או מירושלים ואם אנחנו יהודים ועניתי שכן ושמתל אביב. ״We are all brothers. We believe in peace" אמרתי ובאתי ללחוץ את ידו. הוא השיב: ״Yes war is stupid" ולחץ בחזרה את ידי בחום. בעודנו מתרחקות נופפתי בידי ואמרתי ״סלאם!״. 

הרגשתי שיכולתי לשבת איתו שם עוד זמן רב ולספר לו שדעתי על השלטון הישראלי והכיבוש כנראה לא כל כך שונה מדעתו. כשהגענו כמה דקות לאחר מכן חזרה למזח וסיפרתי בהתרגשות למדריך הישראלי על המפגש האמוציונאלי הוא האזין בדריכות וסיכם בציניות אופינית: ״עשית שלום עם המלדיבנים!״.