תיארנו למטפלת את השתלשלות החופשה הנוראית.
תהום סיפרה על התקוות, הפנטזיות וההכנות הרבות שעשתה לקראת הנסיעה והבלבול שחשה כשהבינה שאני לא מצליח לצלול ושהיא בעצם מאבדת את הbuddy שלה: ״פתאום אני מאבדת את בן הזוג שלי לצלילה, ואז אני צוללת עם המדריך ועם הקבוצה, אבל זה לא כזה כיף ומעניין אותי לצלול איתם. באיזשהו שלב גם הרגשתי לא כל כך נעים כי אני צוללת ודן לא צולל. באחד הימים חזרתי מצלילה והתחלתי לבכות שאני לא עם דן בצלילה. כל הרעיון הוא שאנחנו צוללים ביחד״.
היא סיפרה על הצלילה בה המדריך נטש אותנו בפעם השניה: ״היתה פעם אחת שהיא הכי גרועה שיכולה להיות. היינו עשר דקות לבד במים בעומק 18 מטר, לבד. אני קולטת שהם מתרחקים ממני, אני באמצע, דן עוד רואה אותי, הם מתרחקים ואני כבר לא רואה את הבועות שלהם ולא כלום, ואני כזה, אני לא נוטשת אותו! אני איתו. ואז אני מתקרבת אליו ובודקת אם יש בעיה, והוא מסמן לי שהוא רוצה לעלות. אמרתי לו שבסדר, אבל בוא נעשה את זה לפי הנהלים. עשינו את מה שצריך לעשות ויצאנו מהמים. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאני לא נכנסת יותר למים עם המדריך הזה״.
המטפלת שאלה לאור כל החוויות החיצוניות שלא היתה לנו שליטה עליהן, מה הינו יכולות לקבל מהמרחב הזוגי שיהפוך את החוויה ליותר מיטיבה. השבנו שבחצי השני של הטיול חל שיפור בינינו, לאחר המשבר הגדול שהיה כשתהום לא שמרה לי את המקום שלי בארוחת הערב כשעליתי לחדר לשלשל במהלכה, אמרתי לה שאני עולה לשירותים וחוזר וגם השארתי את האוזניות, האייפוד וכפית הקינוח שם, ואיך שהרגשתי שאני לא יכול לסמוך שם על אף אחד, גם לא עליה.
תהום כתבה למחרת למטפלת ותגובתה של המטפלת כנראה עזרה לה לשנות גישה.
״הבנתי שאני נורא פגיע מול תהום. היא לא צריכה הרבה בשביל לפגוע בי, ואף אדם אחר לא יכול לפגוע בי כמוה. למחרת כן ביטאתי את הרגשות שלי, כתבתי בבלוג והשתמשתי בו כאאוטלט לעיבוד הרגשות, ואז היה איזה בוקר שאיפשרתי סקס למרות שלא ממש רציתי ולא הייתי חרמן, אבל זרמתי עם זה בשביל שלום בית. ידעתי שתהום חרמנית, אז עשיתי פעולות ששידרו לה שהדרך פנוייה. היא ראתה והרגישה שאני לא מאוד בעניין אבל זה איפשר ליחסים לעלות על פסים קצת יותר טובים. אחר כך היה עוד בוקר שיזמתי (לבשתי את תחתוני התחרה האדומים ושכבתי על הבטן כשנכנסה לחדר), ואז יכול להיות שהיתה עוד פעם״.
תהום אמרה: ״המרחב המיני כן היה נוכח, לא הרקיע שחקים אבל היה פתוח ופעיל בהתחשב בנסיבות ובמצב הרוח. הוא לא יכול היה להיות בשיאו כי המון תחושות קשות נמצאות לפני. אני חשבתי על זה, שדן חושב שאני שומטת אותו, מפילה אותו, ולי יש תרגום במוח שדן מכווץ והוא כאילו דוחה אותי. אני מפספסת את ההשמטה, ואולי אני מעודדת את הדחיה שלו באופן תת מודע. אלו הניתוקים האלה שלי. היה לי כל כך קשה להתמודד עם הכל, שאני מרגישה שהטיול הזה מתמוטט כמו קוביות דומינו. לא רציתי לקבל את העובדה שדן לא יכול לצלול, כי אני יודעת שדן הוא הבחור הכי קשוח שאני מכירה, הענין הזה של הצלילה כל כך חשוב לו… הסיכוי שדן יוותר על צלילה הוא אפסי. אפסי!״.
״אני מקשיבה לכם ואני שומעת חוויה רגשית של אכזבה עמוקה עמוקה עמוקה מפנטזיה שלא העליתם על דעתכם שיכול משהו להתחרבש בדבר הזה. צלילה במלדיבים!״
״בבוקר האחרון כשארזנו את המזוודות, חשתי עצבות כזו, כאילו אני כבר מתגעגע ותהיתי למה אני אתגעגע פה… בעצם לכלום, הדבר היחידי שאתגעגע אליו זה לפנטזיה, אני נפרד פה מהפנטזיה של כל מה שקיוויתי שיהיה, עכשיו זה סופי שזה כבר לא יקרה״.
״למה זה דומה, החוויה?״
״את מדברת על האכזבות מהפנטזיות? לפעמים באמת נדמה שהדברים שאני הכי רוצה אני לא מצליח להגשים, כמו יחסים רומנטים מיניים יציבים עם תהום. כמו גם דברים אחרים שאני מאוד רוצה שהם לא בהכרח כל כך far fetched לכאורה״.
דיברנו על החוויות הנעימות שכן היו לנו בשני הערבים האחרונים, ועל חוויית הזרות מול הקבוצה שהזכירה לשתינו חוויות מהבצפר ומשלבים שונים בהתבגרות. התחושה שכולם אוהבים משהו שרק אני שונא. שאף אחד לא צחק מהבדיחות שלי. תהום סיפרה שרק בצבא הרגישה לראשונה טוב באיזושהי קבוצה.
למטפלת היו תובנות נאות: ״אני חושבת שמה שקרה לכם זה כי השתחזרה לכם חוויה נפשית מוכרת לנפש שלכם כטראומתית מאוד. חוויות בין-אישיות, יש לנו בדרך כלל את הפנטזיה האלוהית סביבן, הפנטזיה הקסומה והמהממת, הכל שם מתאפשר, הכל שם טוב. ויש משהו בלפגוש את המציאות, אני שומעת אתכם פוגשים את המציאות בצורה מאכזבת, והאכזבה שלכם היא חמורה. מלווה בחוויה של חוסר שמירה, הזנחה, שמיטה, בדידות. את היית שם לבד ונאלצת לחפש לך באדי, הוא היה הכי לבד בעולם כשלא שמרת לו על המקום. אני חושבת שהנפש שלכם מכירה את זה, ולכן זה היה הטיול הכי גרוע בעולם. אני נורא שמחה שהצלחתם לא לאפשר שזה יהיה לגמרי כל הצבעים של הנסיעה הזו. שמעתי פה ושם צבעים כמו שלום בית. מצאתם את החיבור ביניכם, אתם כן שייכים אחד לשני למרות שאתם לא שייכים לקבוצה. אתם עוף מוזר שם אבל ביניכם יש הרבה הכרות ואינטימיות.
חווית זרות, חוסר שייכות, חוסר קבלה, לחפש מישהו שיבין את השפה שלי, שיקבל אותי… הנפש שלכם מכירה את זה טוב וכואב. היא לא שוכחת את זה, מבחינתה זה לא קרה לפני עשרים שלושים שנה. חוויות של חוסר שייכות הן חוויות מוקדמות. אנחנו לא יכולים להגיע עם חווית שייכות מהבית ולהיתקל בחוויית חוסר שייכות בחוץ, זה לא קורה. אם יש לנו חוויית זרות, ועוף מוזר ולא מקובל ודחוי ובלתי נראה, לא רואים את המעלות שלי, לא מצליחים להבין אותי- זה אומר שפעם הנפש שלי הכירה את החוויה הזו.
כל מה שתיארתם שזה באמת אחת האכזבות הקשות והעמוקות… אני קצת שומעת את זה במונחים נפשיים וזה לוקח אותי למקום שיש לנו את הדמויות ההוריות שאנחנו פוגשים אותם פעם ראשונה בחיים שלנו כשאנחנו נולדים להם לתוך הידיים והם עוטפים אותנו ונותנים לנו חלב חם. נוצרת לנו פנטזיה שהכל יהיה בסדר. הנה אני בסביבה שהיא הארץ המובטחת. יש בה חום שצריך, חלב שצריך, טמפרטורה מספקת, מוזיקה נעימה, צלילים שמותאמים לי לאוזן.
ואז מה שקורה זה שהאכזבה מהפנטזיה הזו הופכת להיות נורא קשה. פתאום הצלילים הם לא צלילים, המגע הוא לא מגע, האוכל הוא לא אוכל, הטמפרטורה לא מתאימה. כשעל זה מתלוות חוויות של הזנחה, שמיטה, נטישה, חוסר שמירה, חוסר מוגנות, אי לקיחת אחריות מצד המדריך… זה הופך להיות חמור נורא. לא סתם את אומרת שהתפרק כל הדומינו. כשאנחנו מגיעים עם חוויה נפשית שלא מכירה אכזבה כל כך עמוקה לא כל הדומינו מתפרק. לא מצאתם את עצמכם בשום מקום שם. הכל התרסק ונפל לכם.
איזו חוויה זו הצלילות האלה ביחד? אי אפשר לדבר, אין מילים. תחשבו מה אתם אומרים. מי מדבר עם תנועות ידיים, טון שעובר דרך הבעות ומבטים? התקשורת שם היא הכי לא קורטיקלית. התקשורת מתחת למים היא שפת ינקות. היא שפה ללא מילים. אנחנו פונים לחלק אחר במוח בתקשורת מתחת למים, ואת אומרת: ׳אני לבד שם. אני לבד. אני לא איתם, אני לא איתו. ננטשתי, הם הלכו ואני לא יכולה לצעוק׳. אני חייבת שתשמעו מה אתם מתארים, אתם מתארים סכנה וחוויית הישרדות נפשית. זה רע כשאת מרגישה לא בטוחה בתנאים כאלה. אין לך איך לדבר, את בסביבה לא מוכרת״.
תהום נזכרה: ״באיזשהו שלב הבנתי שאני הבוס ואני מנהלת את זה. יש לי מחשב, אני רואה, אני יודעת, אני מתקשרת לעצמי את כמות האוויר, אני לא רוצה להגיע לתחנת בטיחות כשאני על חמישים אלא קודם קצת. היתה צלילה שדווקא היתה יפה, אבל הייתי עם המדריך ואני מרגישה שהוא לא יודע מה הוא רוצה לעשות, כן שוחה נגד הזרם, לא שוחה נגד הזרם… לשחות נגד הזרם זה לבזבז מלא אוויר על פארש, אז כזה, באיזשהו שלב אמרתי לו בוא נעלה למעלה ודי, ועלינו. לא היה כיף הצלילות איתו. הרגשתי שהוא לא ממש מקצועי. היו לי הרבה מדריכים הרבה יותר מקצועיים וטובים ממנו״.
המטפלת שיקפה: ״מנהלת את הדמויות ההוריות. לא יכולה לסמוך עליהם בשיט. אני חייבת להגיד שאני מקשיבה לכם ואני לא נושמת קצת. יש חוויה איומה שאתם מתארים, אני מרגישה את עצמי מכווצת מבפנים, זה לא טוב. אנחנו כן יודעים להגיד שהצלחתם בכל זאת בתוך הטררם הזה למצוא דרך אחד לשני. הלכתם לשבת ביחד לבד מתחת לכוכבים. מצאתם אחת את השניה. גם בעולם מצאתם אחת את השניה, וגם שם״.
