האוטובוסים שיתפו פעולה והקדמתי בחצי שעה, אז הסתובבתי בשדה החשוך בשולי העיירה, שמעתי מוזיקה והכנתי את עצמי לבאות. הרבה פעמים לפני הפגישות האלה אני מרגיש לא כמי שמגיע למקום מוגן ומקבל אלא כמי שמתכונן לקרב איגרוף בו נדרשים ממנו בנוסף לכוח ברוטאלי גם משמעת טקטית וכושר עמידה.
לקראת השעה היעודה חזרתי בשביל המוביל לוילה של המטפלת. כשהתקרבתי ראיתי שתהום בדיוק נכנסת ונעלמת מאחורי שער הברזל הכבד שנסגר אחריה. לחצתי על כפתור הפעמון מספר פעמים אך לא היה מענה. אין לי סלולארי להתקשר ממנו, אז התחלתי להלום באגרופי הקפוץ בשער הברזל שהגיב בפעימות עמומות ועמוקות, משל הייתי יהושע בן נון שצובא על חומות יריחו.
לאחר שלושה סבבים של דפיקות נשמע סופסוף הזמזום המיוחל, ירדתי במדרגות ונכנסתי בדרמטיות, לבוש כולי בשחור עם מעיל עור סגור ומבט נחוש.
המטפלת אמרה בהקלה: ״מזל שדפקת! אנחנו בדיוק מדברות ואנחנו לא יודעות אם אתה מגיע או לא. יש לי איזו בעיה באינטרקום, ותהום לא היתה בטוחה שאתה מגיע. אז מזל שדפקת״.
השבתי ביבשושיות: ״זה לא מזל, זה skill״, והתיישבתי על הספה הזוגית לצדה של תהום.
״אתה נראה שונה״ אמרה המטפלת. מצחיק שהיא עדיין מופתעת כל פעם מחדש מהגיוון בהופעה החיצונית שלי. לא הגבתי, וממש מיד לאחר שסיימה את המשפט הגשתי את הסרב שהכנתי מראש.
״חברה אמרה לי: מה שאתה מתאר זה התעללות. בדסם בלי דאגה לנשלט, בלי אפטרקייר, בלי רוך, זה לא בדסם, זו אלימות. אם המגדרים היו הפוכים אז כולם היו אומרים לך ׳תברחי משם *אתמול*. **שלשום**. תברחי מהגבר המתעלל הזה, מהגבר האגוצנטרי והדפוק הזה שמנצל אותך ומתעלל בך, פשוט תברחי משם׳. ושכל הדיבורים האלה שהיא חוותה דברים קשים בילדות, ושהיא אוהבת אותי… זה רציונליזציות רגילות, שככה גם גברים מתעללים… ׳הוא אוהב אותך, הוא מת עליך, שרוף עליך, הוא לא יכול בלעדייך… מתפלק לו, הוא לא יודע את הכח של עצמו׳. יש גבר מתעלל שלא עבר דברים קשים בילדות?״
תהום אמרה בשקט: ״אנחנו לא מדברים מאז יום ראשון שעבר אחרי התקרית שהיתה לנו…״ הקול התגבר והטון נהיה החלטי: ״אני עשיתי טעות. טעות נוראית, ממש. טעות איומה. דן ואני עשינו טיזינג מיני במהלך היום, ואז הובלתי את זה לאותו נרטיב פוגעני, הרסני שלא טוב לנו. אמרתי לו ׳תרד לי׳ והוא ירד לי, גמרתי, והוא גמר כזה השתפשף לי על הרגל וגמר ככה בלי חדווה, בלי הנאה ובלי פורקן אמיתי. אני עשיתי את הטעות שהובלתי את זה ככה וזנחתי את זה ולא עטפתי אותו, ביחוד לאור כל מה שקרה במלדיביים וכל מה שקרה כמה ימים אחר כך, שאני היום מבינה כמה הוא היה זקוק לאמפתיה, וחום ורוך וכל הדברים האלה שבעצם לא נתתי לו״.
המטפלת שאלה: ״עשית עם זה משהו, עם הטעות? את יודעת שעשית טעות, אוקיי, ו?״
תהום חשבה כמה שניות ואמרה בשקט: ״אני לא זוכרת כבר אם ביקשתי סליחה או…״
״מה ציפית שיקרה? מה ציפית שיהיה מהלך העניינים?״
״ציפיתי שתהיה אינטראקציה מינית התחלתית, ואז תהיה אינטראקציה מינית נוספת שכוללת חדירה בהמשך הערב, אבל גם לא שמתי לב לשעה והכל, לא היה לי תכנון נכון״.
״ואז כשדן אמר ׳אני דווקא כן סיימתי איתך׳ והבנת שהוא כועס?״
״הוא הלך לישון, ואני באותו רגע בום! הכל שחור בפנים. אין לי יכולת לדבר, אין לי יכולת לנשום. אני לא נושמת, הכל שחור אצלי בפנים. אני לא מסוגלת לעשות כלום. (התחילה לבכות) הבנאדם שאני הכי אוהבת, שהכי יקר לי, שהוא כל עולמי, אני כאילו… ״
״מה את חושבת על מה שהוא אמר עכשיו?״
״שזה נורא ואיום. כאילו, אם זה ככה, שאני באמת מתעללת בו וזה באמת כמו גבר מכה וזה… אני חושבת שאם זו היתה חברה שלי והייתי רואה את הדברים האלה, אני הייתי אומרת לה את אותם דברים. אני מבינה שיש לי משהו מאוד חזק בתת מודע שיוצא על דן במאתיים. יש לי צד סדיסטי מאוד מאוד מאוד חזק ועצום. בצורה המודעת שלו אני שולטת בו ותופסת אותו ומצליחה איכשהו לתפקד עם זה באיזושהי צורה אבל אני מבינה שאם אני לא עושה עבודה על התת מודע בדברים האלה אז הכל יוצא שם״.
המטפלת הקשתה: ״אני לא שומעת אותך שם עושה משהו. את מתארת סדיזם, דן חווה סדיזם רגשי, התעללות מאוד קשה שלא מקובלת לא בבדסם ולא בשום קשר. אני שואלת אותך, את חווה את עצמך סדיסטית באותם רגעים? את אמרת שאת במסך שחור״.
״אני מבינה שמה שעשיתי באותו ערב יום ראשון זה איזושהי פגיעה סדיסטית, כן, שהזנחתי אותו, שפשוט נטשתי אותו״.
״מה דן?״ שאלה המטפלת לאחר שראתה אותי נע באי שביעות רצון.
״דמעות תנין. אני לא רוצה לדבר עם הקורבנית הזו, הילדה הטובה, באמת טובה ומקסימה עם כוונות טובות. אני לא רוצה לדבר עם זאת. אני רוצה לדבר עם האישה ההיא שמשפילה אותי ומכאיבה לי, ומסתכלת עליי ומחייכת וצוחקת כשכואב לי. אותה אני רוצה שתבוא. עם זאת- (מחווה עם הידיים כאילו זרוקה מולי ערימה חסרת צורה של אשפה) אין לי מה לעשות איתה״.
״מתי היא צוחקת כשכואב לך?״
״כשאנחנו עושות סקס. אני רוצה ש*היא* תבוא. כי זאת, זאת באמת אחלה בחורה טובה, מסורה, מכינה טחינה, מכינה עוף. הכל בסדר. אבל לדבר עם זאת לא יקדם אותנו לשומקום. אני רוצה את ההיא שתבוא לפה עכשיו ותדבר איתנו״.
״ההיא אבל עושה איתך סקס. זאת לא הבעיה. יש בעיה עם זאת שלא אוספת אחרי זה. זאת שמשפילה אותך ומכאיבה לך תוך כדי- איתה אין בעיה״.
״*יש* בעיה. זאת *ההיא*. איתה יש את הבעיה. הבעיה איתה היא שהיא לא גלוייה בשום מקום אחר חוץ מכשהיא חרמנית ושם היא מתגלה, כמו ג׳יני שיוצא מהבקבוק, ואין לה שום אחריות אחרי זה. דיברנו על זה גם בעבר שיש כאילו שתי תהום. שומדבר פה לא חדש, אבל אני לא רוצה לשמוע יותר את הדבר הזה, כי את הדבר הזה שמעתי אלף פעם. אני רוצה לשמוע את ההיא. שההיא תסביר. כי כל עוד זה פה, אז תהום באמת בחורה נורא סימפתית, שוחרת טוב, פגיעה, חמודה, יפה, הכל בסדר, אבל אובביוסלי היא לא זו שעושה את הפגיעות. אז אני רוצה שההיא שעושה את הפגיעות שתבוא לפה ותדבר״.
תהום אמרה בטון מאוד שקט עם הפסקות ארוכות בין חלקי המשפט: ״אני חושבת שיש לי איזה צד שמאוד מפחד… אני כאילו פוחדת… לאפשר את הסקס בכזו חופשיות. שפשוט נזדיין רגיל, שזה פשוט יבוא בקלות כזו. היום חשבתי על זה שיש לי ממש פחד מזה. שאני לא אדע איך להתמודד עם זה, איך להציג את זה בפני דן. אם דן יאהב את זה או לא, את המיניות הזו שלי, שבא לי להזדיין על הבוקר או אחרי העבודה שאני חוזרת. אז אני פוחדת ואני עוצרת אותה מלא פעמים ונותנת לה להתשחרר רק במקומות מאוד ספציפיים, לדבר הזה שבי״.
המטפלת ניסתה להבין: ״אבל איך זה קשור למה שדן אמר? יצרת איזו אסוציאציה שאני מבינה שלך זה קשור, אני מנסה להבין אם את עונה לדן או שאת לא עונה לדן. דן אומר ׳יש שם מישהי שפוגעת בי. משפילה, מכאיבה, מתענגת על לראות אותי סובל ואחר כך נעלמת, נוטשת, זונחת, לא קיימת. ואחר כך באה ובוכה׳. אני מנסה להבין קודם כל אם את מכירה אותה, את מי שדן מתאר״.
״כן״.
״היא קיימת, כלומר דן לא מדמיין אותה״.
״נכון״.
״אוקיי, היא קיימת. דן אומר אני רוצה שיח איתה. מה שעכשיו אמרת זו היא?״
״כן, בין היתר. כי הדמות הזאת בי, פוחדת להיות, אממ… … זמינה. פוחדת לתת את התחושה הזאת של הביטחון, שאפשר לסמוך עליה. אני עצמי יכולה לתת את זה אבל הדמות הזאת שבי, הרוע הזה של הסדיזם לא רוצה לתת את המקום הזה. המעגל השלם זה עם הפגיעה הזאת עוד״.
״אני חייבת להגיד שאני לא מבינה מה את אומרת. אני מנסה להבין מה אומרת אחת שמכאיבה ופוגעת ואחר כך נוטשת. מה היא אומרת? מה היא מסבירה על עצמה לבן הזוג שלה? מה הsay שלה בעולם הזה?״
לאחר שתיקה ארוכה תהום התחילה לדבר בטון עמוק, חרישי וטעון.
״אני פוחדת לדבר על הדברים האלה. זו האבן הענקית הזו שאני צריכה לדחוף אותה״.
״אבל יש לך תוכן? את רק פוחדת לדבר על זה?״
״כן״.
״יש לך קולות בראש?״
״כן. אני פוחדת שאם אני אשחרר את זה יותר מדי…״
״את לא סומכת עליי שאני אחזיק?״
״אני כן סומכת עליך״.
תהום לקחה נשימה והמשיכה עם המון ארס רעיל בקולה:
״דמות אכזרית מאוד. היא לא רואה ממטר אף אחד, רק את עצמה. כאילו, הדבר הזה שבי. היא *ממש* רעה. זה כאילו מאה אחוז רוע טהור. היא לא רוצה שיסמכו עליה, היא אגוצנטרית לחלוטין. היא רואה רק את האינטרס שלה. שיקנאו בי, שיקנאו לי. שאני יכאיב למישהו נפשית בלב. שאני אשבור אותו בלב. שאני אהפוך לו את הלב בצורה הכי קשה שאפשר. וכמה שזה קשה, אני יכולה לקחת את זה עוד יותר קשה אחר כך. כי זה לא מספיק״.
״מתי את נוטשת? מתי את מפסיקה?״
״ברגע שהסקס נגמר״.
״והסקס נגמר כשאת גומרת?״
״לא בהכרח… אבל כן. כאילו, יכול להיות. כשאני גומרת או כשגם הפרטנר גומר״.
״אבל אני רואה שאת נוטשת לפני שהפרטנר גומר״.
״נכון. אולי בדרך כלל זה כשאני גומרת. כשאני דואגת לדן, שדן יגמור, אז זה כבר לא הדמות הזאת לגמרי. קצת, אבל יותר מאוזנת״.
״אז הדמות הזאת, של הרוע בהתגלמותו, אגוצנטרית, וכל פעם יכולה לפגוע עוד ועוד, יותר, כמה שהיא פוגעת היא יכולה לפגוע עוד, היא מפסיקה את פעלתנותה הפוגענית באיזה רגע?״
״כשנגמר האקט המיני״.
״מי מחליט שנגמר האקט המיני? מה הקריטריון לסיום האקט המיני?״
״גמרתי. היה לי טוב. עשו מה שרציתי״.
״זהו זו האגוצנטריות. צרכים של אף אחד אחר לא קיימים יותר. אין במרחב הזה עוד מישהו״.
״נכון״.
״אם אחרי זה יש עוד מישהי זאת כבר לא הדמות הזאת. זו תהום שאנחנו מכירים שאומרת לעצמה משהו. באיזה רגעים תהום מצליחה להגיע אחרי שהדמות ההיא גמרה, הסתפקה, קיבלה את הכיף שלה וסיימה את פעלתנותה?״
״אני חושבת שאני מחליטה ברגע ש… זה תלוי, כי לפעמים אני מחליטה שהיא לא תצא. בסיטואציה המינית האחרונה אני זוכרת שממש סגרתי את הרגליים, לא רציתי שהוא ייכנס אליי. לא רציתי לאפשר לו את התחושה החמימה והנעימה שעכשיו אני יודעת שהוא מאוד היה זקוק לה. זה כמו שפעם הייתי אחרי סקס שגמרתי יכולה לקום, להתלבש וללכת. לפעמים הדמות הזאת משתלטת עליי במהלך הסשן ואני נכנסת אליה לגמרי, ואז כזה עד הסוף״.
המטפלת המשיכה לנסות לעשות סדר: ״ואז לתהום אין סיכוי להגיע. זה רק כשמתחילת הסשן את מחליטה שהתום תגיע ותעשה את כל הפעולות המתבקשות בסיטואציה הזאת. ואז ההנאה מהמין היא מופחתת?״
תהום השיבה בהיסוס: ״אני לומדת להנות ממנה היום. אני לא…זה לא משהו שבהכרח קל, כאילו, זאת לא הנאה… לא, זה לא בדיוק נכון, לא לא לא. זה הנאה טובה והכל, זה פשוט לא מקום שאני מאוד רגילה אליו. אני לומדת ליהנות מהמקום הזה. הדמות הסדיסטית הזאתי מבהילה אותי נורא. אני זוכרת שהייתי בת חמש וזרקתי את אחותי מהעגלה. דחפתי את העגלה בכביש והפלתי אותה. זו הדמות הזאתי. עם אחותי הקטנה״. (בוכה). … אני איכשהו מצליחה להוציא אותה רק בסקס ואני לא רוצה אותה באמת. כי היא הורסת, היא הורסת אותי, היא הורסת את דן, היא הורסת את הקשר שלי״.
״מה קרה לאחותך?״
״לא קרה לה כלום. אני זוכרת שנורא נבהלתי״.
(ממשיכה לבכות) ״הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו שקצת עולה לי בימים האחרונים זה כי זה משהו שעשו לי ואני שיחזרתי את זה עליה״.
״למה ילדה בת חמש הולכת עם אחותה בת השנה לבד בעגלה? היו עוד אנשים מסביב? מי הרים את אחותך?״
״אמא שלי״.
״אה, אז אמא היתה שם, לא היית לבד. זה היה בחוץ איפשהו? ומה היא עשתה לך אחר כך״?
״אני לא זוכרת״. (בוכה מאוד).
״אני רואה שזה נורא נורא כואב לך. את מגיעה למקומות נורא כואבים. הדמות הזאת קיימת לא רק במין?״
״כן. היה לי פעם פחד לנהוג שאני לא אעשה תאונה, שאני לא אזרוק את האוטו עם עצמי. אכנס בקיר. לא יודעת אם להתאבד, לא היתה לי מחשבה כזאתי, אבל כן מחשבה שאני אכניס את האוטו בקיר. אם זה היה ממקום של להגיד אוקיי אני רוצה להתאבד אז זה היה אחרת. אבל זה ממקום יותר רע.״
״דן איפה אתה?״
״אני מקשיב בקשב רב. אממ, i approve את איך שהשיחה הולכת, זה לא משפר לי את ההרגשה, אני כן שמח שתהום סופסוף מבטאת את המקומות האלה אחרי שנה של טיפול, לא יודע אם ׳שמח׳ זו המילה. אני מקשיב בעניין, אבל זה שלה, לא שלי״.
״זה לא מרגיע אותך כי מי שמתעלל בי, לא מעניין אותי שהוא עבר פגיעה כשהוא היה קטן. החלק הבוגר והאחראי בך מבין שזה טוב שהיא מוציאה את זה. תקן אותי אם אני טועה, אני אגיד את זה קצת בבוטות: מעניין לו את הביצה השמאלית״.
״הביצה השמאלית שלי יותר מתעניינת בדברים כאלה, הביצה הימנית פחות, היא יותר בקטע של Free Jazz ו… פוליטיקה״.
״מה שהוא מנסה להגיד זה תעשי את התהליך שאת צריכה, אני סיימתי את הקשר המתעלל. ואני רוצה להגיד שזו הפעם האחרונה שאתם הגעתם לאיזשהו מצב שאתם מתחילים סשן מיני בלי מילות ביטחון, בלי משהו. לא יודעת אם אני קוראת לזה נכון, לא מילת ביטחון אבל בלי איזה… מאיפה הבאת עוד פעם את המילים ׳בוא תרד לי?׳״
״זהו, אני אגיד. דן הלך בבוקר לרופא, היה בבית חולים בסופ״ש ואז הלך לרופא בראשון בבוקר, ואז שאלתי אותו איך היה ומה הוא אמר לך, ואז הוא עונה לי: ׳הוא אמר שאני צריך לרדת לך כל יום וללקק לך את הכוס ואת התחת׳. זה לדעתי היו המילים שהוא כתב לי. ואז שהגיע המפגש אני הלכתי בראש הזה. ואני עשיתי את הדבר הלא נכון כי אני ידעתי שאסור לי להגיד ׳בוא תרד לי׳ ולעשות רק את זה. כי זה גם לא מה שבאמת רציתי, רק שתרד לי. גם רציתי להרגיש את הזין שלך בתוך הכוס שלי בצורה הכי נעימה. ואת זה לא אמרתי. כי גם לא יכלתי לתת לו את המקום הזה שכאילו אני מאפשרת לו לזיין אותי בקלות. הוא צריך להתאמץ בשביל לזיין אותי. הוא צריך לשלם בכאב״.
״מאיפה זה, זה של דן או שלך? של דן? את ידעת שהוא רוצה את זה בשביל העונג שלו? (תהום שותקת) המשפט האחרון הזה, שהוא צריך להתאמץ ולשלם בכאב בשביל להכניס את הזין שלו לכוס שלך. זה צורך של דן?״
״אני לא בטוחה. זה משהו שאני…״
״זה שלך״
״כן״.
״זה הנרטיב הבדסמי שלך? מאיפה את מביאה את זה?״
״שאם אתה יכול להתמודד עם אני הסדיסטית ואני הרעה והקשוחה, אז אולי אתה יכול להרוויח את הכוס שלי. כי בלי זה אני לא מרגישה שאתה ראוי לכוס שלי״.
״אני שומעת את הנרטיב הבדסמי, אני שואלת מאיפה את מכירה אותו, איך הוא הגיע לעולמך. מישהו הכיר לך אותו? קראת על זה? מאיפה? את המצאת את זה? זו פנטזיה שלך?״
״כן״.
״שמה בפנטזיה?״
״שאני ממש מכאיבה למישהו מאוד מאוד ורק אז הוא רשאי לזיין אותי. אם הוא לא עובר את הכאב הזה והסבל וההתעללות הזאת הוא לא מגיע למקום שהוא יכול לזיין אותי״.
״׳לזיין אותי׳ זה מה?״
״זה הדובדבן שבקצפת. זה הדבר שאליו הוא צריך לשאוף״.
התערבתי בדיאלוג: ״וזה רק עם דמות האהבה. עם מישהו אחר, זר, הוא יכול גם רק להכיר אותך באותו רגע ולזיין אותך״.
המטפלת שאלה את תהום: ״כן? זה רק דמויות אהבה צריכות להתאמץ ככה?״
״כן. זה לא קיים עם אחרים. אולי רק ברמת הטיזינג, אבל לא בצורה הקשה הזאת״.
״אם היית הולכת עם הנרטיב הזה כל הזמן לדן לא היתה שום בעיה, אבל את בסוף לא נותנת לו את מה שאת מבטיחה. את לא נותנת לו את הדובדבן שבקצפת. את מפתה, מושכת, מבטיחה, אם הוא בא ויורד לך, את מזמנת לאיזה מרחב מסויים. לא קראת לו לקרוא ספר בספרייה. למה זה לא ברור לך שאת צריכה למלא את חלקך בסוף? זו ההבטחה שלך״.
התערבתי שוב והכרזתי בקול רם וברור: ״כי לא סבלתי מספיק״.
״כן? זה כי הוא לא סבל מספיק?
״יכול להיות״.
״הרגעים שאת מכניסה אותו לגופך, מאפשרת לו להיכנס אליך, זה כשאת בטוחה בעוצמות הסבל שלו?״
״או כי אני גם רוצה את זה. אני מאוד אוהבת להזדיין עם דן״.
״דן, מה אתה מרגיש כשאתה שומע את תהום אומרת שהיא רוצה להתעלל בך?״
״מצד אחד זה מאוד מחרמן. ומצד שני, בגלל שאני יודע שזה כאילו תפוח מורעל… חלק ממני שומע את התפוח, המתיקות, החמיצות, הרעננות והרטיבות של התפוח, וחלק אחר כבר למוד סבל ושומע את הרעל. ואני יודע, בגלל שהחוויה כל כך מושרשת וחזרה כל כך הרבה פעמים שאפילו מטומטם כמוני כבר הבין שby definition אני לא יכול לצאת מורווח מהקזינו הזה״.
״אלא אם כן אנחנו משנים את הdefinition. ׳מטומטם כמוני׳ זה מי שעדיין מצפה לקבל אהבה מדמות האהבה. זה הדבר הבסיסי ביותר ביותר בעולם הזה, הפנטזיה הרגילה והבסיסית של כל בני האנוש מעצם היותם בני אנוש״.
תהום התחילה לבכות שוב ואמרה: ״אני לא רוצה להיות תפוח מורעל״.
המטפלת הסבירה: ״את זה תפוח מורעל. את יפה מבחוץ ומרעילה. את פתיינית, את מושכת, את מפתה, יש בך את כל מה שהוא רוצה…״
״אבל אני מרעילה אותו״.
תהום שאלה אותי בשקט: ״למה לא אמרת שאתה רוצה לזיין אותי?״
״כי במקום הנשלט שלי, זה לא כל כך קל לי להתבטא. בהגדרה, אני נהיה נשלט. אני לא שולט במהלך העניינים. כמו ילד מול הורה סמכותני. אני לא פה במצב לנהל, אני מנוהל. בשביל זה אני סומך עליך שאת תדעי לנהל את הסיטואציה, ואז יהיה לי את הוואו, סמכתי וקיבלתי! איזו הרגשה טובה! אולי העולם הזה לא כל כך נורא. אולי זה בטוח לאהוב, בטוח לסמוך, בטוח…״
״להתמסר״ השלימה המטפלת, והמשיכה:
״לא יודעת אם אתם מרגישים כמה אהבה יש ביניכם. אני מפה מאוד מרגישה את זה, עם כל הזעם והכאב. אני מאוד אהבתי את המשפט של החברה של דן שכשמישהו מתעלל בי זה לא מעניין אותי שהוא עבר פגיעה. אני ממש חייבת לשים לזה סוף. אני מתנצלת רגע על הנימה הפטרונית, אני אוסרת עליכם לקיים מפגש מיני בתנאים האלה. אני חייבת איזושהי תזכורת שמפגש מיני עם דן, לא משנה מה הוא כולל במהלכו, הוא מסתיים ב…״
״חדירה״ תהום אמרה בשקט.
״לא רק בחדירה! זה לא כנס אליי ואת שוכבת שם כמו איזה בובה. אלא, אם את לא יכולה להיות איתו אז לא יהיה מין. אי אפשר. את צריכה להיכנס למין בצורה מודעת יותר. אני חייבת את זה מוגן, אסור לכם להגיע למצבים כאלו. הדמות הזאת, אנחנו נעשה איתה עבודה, אבל אני חייבת שאת תדעי שהיא קיימת ולא תתני לה חיים עצמאיים ולא שמורים. את חייבת לשים אותה, כמו שלצורך העניין אם היתה לנו חיית פרא… יש כלוב!״.
הזכרתי שהמטפלת דיברה בפגישה הקודמת על הסשן ביום הנישואין שאחריו הגעתי למיון. ״את אמרת שלפעמים דווקא כשטוב אז הנפש מעלה את הדברים הקשים שמעסיקים אותה. אני חושב שאולי זה לא בהכרח שהיה כל כך טוב. אני לוקח אחריות במובן שגם אני משתף פעולה עם ההתעללות. אולי הגוף דיבר, שהוא לא יכול לנשום יותר. שככה לא חיים״.
