מתחת לפרווה

בדרך הביתה, מוקדם מדי, בשלוש ועשרים, דרך הניאונים והנצנצים שהעירייה שתלה בכביש בהרצל בואכה סלמה, חשבתי על כמה בבית אני מרגיש ברחובות הכי דאונטאונים של דרום תל אביב. בפינת פלורנטין שחור בסובארו פשע שואל אותי איפה יפו. אני מצביע לו שמאלה, ואז הוא שואל איפה יש בית זונות.

אני מרגיש את השריטות בגב שלי, פרי סשן האימו שעברתי, בחזקת *בואי נראה אותך מכאיבה לי יותר ממה שכבר כואב לי, ושכולם יראו על הדרך*, ועונה לו "בכוס של האמא שלך".

כמה שניות אחר כך מתחלף לו הרמזור, והסובארו פשע עם השחורים עוצרת לידי. הם מדברים כמו שערסים מדברים ביניהם, אני שומע "מה זה? מה אמרת? " ואז אקדח נשלף לכיווני, ונורה. המכונית נותנת גז. האקדח היה צעצוע, כפי הנראה.

אני מהלך לעוד כמה שניות, ואז שומע בת קול נשית, שנדמה לי שקוראת בשמי. אני מרים את העיניים. במרפסת הפלורנטינאית שמעלי עומד זוג יפה, במרכזו של שביל אורות, הכי רומנטי ופריזאי שאפשר לדמיין.

אני שואל אותם אם קראו לי. הם שואלים אם נבהלתי כשכיוונו עלי עם האקדח. אני עונה : "לא. (באמת בדיוק חשבתי על איך זה שלא נבהלתי) אדרבא, שמישו יגאל אותי מיסוריי." ומוסיף ואומר להם שהם זוג יפה. (וחושב, הלוואי שהיו מזמינים אותי לעלות ולשרת אותם).

יצאתי מוקדם מדי מהמסיבה קודם כל כי נגמר לי הדרינקינג מאני. שתיתי במאה, ונשארתי צמא. אולי אתדלק ואחזור. אוממלות מרגישים בכל מקום במילא.