בחיי, החיים מוזרים נורא.
כתבתי את הפוסט הקודם, הורדתי עוד שני שוטים של סמירנוף, וחזרתי ללימיט.
הייתם חושבים שהחלק הקשה של הערב מאחורי, לא? ובכן, לא.
החלק הראשון היה הסנונית שמבשרת על בוא המכות.
חזרתי למועדון, הייתי כותב שמח וטוב לב אבל זה לא נכון, מממ, חזרתי למועדון עצוב ושבור לב, אבל עם מוטיבציה לעשות משו בנידון.
הבלונדינית המהממת והונילית שהוצגה לי בתחילת הערב נצפתה בפליירום, עם השוליה וחברתה, ואחרי שהתקרבתי התברר שהם מנסים לשדל אותה לעשות סשן, לראשונה בחייה, ושהיא מחפשת קורבן. התקרבתי. היא אמרה : "עם הבנאדם הזה אני מוכנה לעשות".
זה היה הסשן הראשון שלה בחיים, ועודדתי אותה בדרכי. הרחקתי את הסקרנים שייעצו לה מיני עצות טכניות. (אני לא הולך לספר מה אמרתי. זה שמור להתנסויות אמת) . היא הצליפה, ונכנסה לזה עוד ועוד. והייתה יפהפייה אמיתית בעודה מצליפה. נשביתי. הלב שלי פעם, בעדה.
אחר כך זה נגמר, והיא היתה מבולבלת כמתבקש, וחזרתי לאולם המרכזי, והצקתי ושתיתי את הקולה לאושיה נכבדה ממין זכר שהיו לו השגות על דברים שכתבתי על אושיה אחרת, ושביטא אותם באוזני, ושבעקבותם הנפתי לו אצבע משולשת מוקדם יותר בערב.
עכשיו אני פוחד, ולכן לא אמשיך לכתוב.
כי מה שקרה אחר כך, (נראה שלמרות הפחד המשכתי לכתוב) אחרי שהוא איים עלי שהוא ידאג לזה שירביצו לי, זה שגורילה ענקית חטף אותי אאוט אוף דה בלו, סחב אותי בגרון ועמד להכות אותי בחוץ, ואלמלא הדריכות של צוות הלימיט וההתגודדות של בערך כל משתתפי המסיבה בחדר המדרגות בעודו חונק אותי הייתי עכשיו בבית חולים או בבית קברות. ואחרי הפעם ההיא, זה קרה שוב, במשנה תוקף, כשבאתי לנסות וללבן את העניינים עם אותה אושיה. (וזה לא קטה, רק שיהיה ברור).
פחדתי לחזור הביתה.
השוליה ליווה אותי אחרי כשעה, בעודי בוכה, ומבקש שאם משו קורה לי שיגידו לאקסית שאהבתי אותה. (דמעות עולות בי גם עכשיו) . פאק לא הייתי צריך לכתוב את זה.
נמאס לי לא לכתוב דברים.
תודה לצוות הלימיט, לריפר אורלי ורוני, שהגנו עלי ממוות בטוח, או לכל הפחות מסשן מאוד לא SSC עם גורילה, בחוץ.
תודה לשוליה שליווה אותי.
אולי אני צריך להישאר בבית איזה זמן, נראה שאני מושך אש.
לפני 16 שנים. 10 במאי 2008 בשעה 3:16
