מתחת לפרווה

לא היה לי סופ"ש טוב כבר חצי שנה, אולי יותר, אני כבר לא זוכר. התרגלתי לקונספט הזה, נטול תכניות, נטול ציפיות, ומעביר את הזמן איכשהו. איכשהו, תמיד איכשהו, אבל אף פעם לא בהנאה אמיתית.

כל השבוע אני מאמן את עצמי, אבל עכשיו לרגל החג והסופ"ש ה'מאמן' יצא לחופש, ונשארתי עם עצמי, עם בדידותי וגחמותיי, ושטוף מה שאפשר לכנות געגועים וכו'. וכן כמיהה ליד מלטפת או למקום רך להניח את הראש, לריח נעים שיאפוף אותי, לעיניים דואגות שיגעו בי מבפנים...

והבטחתי לעצמי, לא עוד פוסטים מתבכיינים. לא עוד ישיבה פאסיבית מול המחשב. אבל כשהמאמן בחופש, הזין נזרק, והכוחות פשוט אינם. אני הופך לגוש פלסטליני של צורך.

ומהמקום הזה, לא פלא שהאקסית התקשרה אחרי ימי נתק ארוכים, ושאלה בעליצות אם היא יכולה לבוא לקחת את האופניים. וגם לא פלא שאספתי את מעט הבלאגן והתקלחתי ולבשתי את הבגדים החדשים.

זה הולך לכאוב.
מה שלא יהיה ולא יהיה.


(אבל לפחות הכתיבה חזרה לעצמה לאחרונה, והחיים חזרו להימדד במאך.)