מתחת לפרווה

אני יכול לראות איך בעצם אולי לא מגיע לי.
הרי אני זה שוויתרתי על האהבה, ועכשיו למה שיגיע לי לקבל מהיקום ומהאומה הנשית בכלל.
ומי שירצה להאשים אותי בגישה אינסטרומנטלית לנשים מן הסתם ימצא על מה להתבסס. אולי העובדה שאני גם אפר לרגליהן במקביל מפצה על זה במעט.

היום בנסיעה לחדרה ובחזרה ראיתי כל כך הרבה נשים שהייתי שמח להיות איתן בחדר ממוזג, לבד... כל אחת מהן מילאה והסעירה את עולמי בצורה טוטאלית, לרגע.

אז אני מבין למה אלוהים לא רוצה לשדך לי כרגע את בנות מינה, ומקבל עלי את העונש בהכנעה.

תודה אלוהים שעזרת לי ונפחת בי השראה, בהפוך על הפוך, לבנות את העיבוד לשיר הכל כך אופטימי, בעודי סובל כל כך. הכאב חד ונוכח, וממנו יצרתי. בחזקת : "ספר בדיחה או תוצא להורג".

יש לי חיוך כזה, שעולה כשהכל חרא. מהקרשים אין יותר לאן ליפול. כואב לי, ואני שורד. זה תהליך של חישול. גם אהבה זה תהליך של חישול, בעצם. פוגשים מישי שחלשים מולה, ואי אפשר לפתור את זה, אז נצמדים אליה, מתערבבים בה, עד שזה עובר (;