מתחת לפרווה

סוף סוף סידרתי אותה.
קדחתי אותה ותקעתי אותה, כמו שצריך.

תיבת הדואר הותקנה במבצע מזהיר והירואי, שכלל סיוע לוגיסטי של דני מהמכולת שסיפק את החשמל מהמחסן וכבל מאריך קצר, אליו צירפתי כבל מאריך ארוך שלי, פלוס שני רבי שקע עם כבל מאריך משלהם. המקדחה עבדה נהדר בזכות המקדח החדש שהתקנתי בעזרת המפתח החדש שקניתי, הכל קרה במהירות הבזק ובמומחיות של יחידה מובחרת, וכל פלורנטין טאון צהלה ושמחה.

חוצמזה הספקתי היום לעשות סידורים, להסתפר עם פנסים מגניבים בצד שמאל (הספר צילם אותי כי יש לו אולי לקוחה בלונדינית לשדך לי) , לעשות קניות וסידורים, להכין שוקי הודו ברוטב עגבניות עם תפו"א ושאר ירקות, לעבוד, לסדר את הבית, לשיר ולנגן, לעבוד עוד, ולעשות ביד שש פעמים (בינתיים) .

ואיך אני מרגיש, תשאלו? (בטח לא תשאלו)
ובכן, אני מרגיש די חרא. זו האמת. עם כל כמה שאני מנסה, ההרגשה המשברית עודנה.
הבדידות הכמיהה והחרמנות הורגים אותי. החיים אמנם חזרו להימדד במאך, אבל כרגע זה מרגיש כמו טיסה לילית בתנאים קשים, כשלא רואים את הקרקע המצוקית הרחק למטה, ששורצת כוחות אויב עוינים.

נהייתי מגנט הפוך... כוח המשיכה שלי עדיין עובד בשיא העוצמה, אבל לכיוון הלא נכון :/