מתחת לפרווה

אין מצב שאני לא כותב על הלילה המטורף והמדהים הזה. השאלה רק אם אזכור הכל.

הערב התחיל בחצות וקצת, אחרי שסיימתי לעבוד, כשהאקסטרה לארג' התקשר לשאול למה אני לא יורד ללניז - הפאב מתחת לבית שלי, בלב פלורנטין. קבענו להיפגש שם, ליום ההולדת של הברמנית מכת הגלים השקטים והעמוקים, והתמהמתי, גם מתודית וגם עקרונית. הפיתוי לשקוע לאפרוריות נואשת עמד שם ברקע, כמו מוכר בייגלע ברכבת.

אבל הוא התקשר, ואני נאבקתי בעצמי להתקלח (כי אין לדעת איך יתפתח הערב ואת מי אפגוש) וירדתי בהחלטה עקרונית להיות אני, לא משנה מה. אתם עם העצות שלכם... לחייך, להיות נחמד, תקשורתי... לא רוצה. אני אהיה אני. יש שמועות שזה מספיק טוב לכמה נשים, במיוחד התובעניות והטובעניות שבהן.

הלניז היה די ריק, בניגוד להבטחתו של האקסטרה לארג', ש"יהיו כוסיות". יו סי, אני אוהב שמנות, אבל לאחרונה התחלתי לפתח גם טעם לכוסיות. מסתבר שיש משו גם ברזות, המעוצבות, והאמיצות. אבל בלניז לא היו לא מאלו ולא מאלו, והערב עמד ללבוש לבוש יומיומי מאוד, ולשלוח אותי הביתה בתחושה המאוד מורגלת, שהחיים יפים, אבל מתנהלים במקום אחר לגמרי, ובעבור אנשים אחרים לגמרי.

ואז האקסטרה יוצא לסגור את התאריך להופעה הקרובה והמונומנטאלית שלי, וכשהוא חוזר הוא שואל אותי בהפתעה אם אני יודע שהאקסית שם. אני יוצא להציץ ואכן קולט אותה מתחת לניאון, בסמוך למכולת. נכנס חזרה, שואל את עצמי על מי אני עובד, ויוצא אליה. היא משדרת ריחוק וכעס. אני שואל אותה מה היא עושה כאן. היא עונה, ומוסיפה : "מה, אסור לי להיות כאן?"... אני משיב שאני פשוט סקרן. כמה מידידי הטובים ביותר איתה. מבט ארוך לעיניים שלה, היא משתדלת להציג פאסאדה של עוצמה. אני מחליף את המבט לפלייפול. היא מפנה את המבט הצידה וצוחקת בניגוד לרצונה.

חוזר פנימה. "הולכים לפוסיקט", אומר לי האקסטרה, ואני במצברוח מספיק נואש בשביל לזרום, אבל מתעקש לעלות ולהחליף לבגדים מהוגנים יותר קודם. ביציאה פוגש אותה ואת ידידי הטובים שוב. הפסאדה הפעם מודגשת במיוחד, ואני מוותר על הפרזנטציה ועולה להתלבש. כשאני יורד הם כבר לא שם. חוקר קצת את עופרה מהמכולת, ועולים על מונית.

נהג שודים. פחות מעשר דקות לדעתי, ואנחנו בקצה השני של העיר. דלת כסופה, דורמנים דוברמניים. שמו נאמר במכשיר הקשר. הוא מוסיף :"פלוס אחד". הדלת הכסופה נפתחת. אני מחייך במבוכה ובהנאה. החיוך הזה נשאר, עד עכשיו.

בפנים, וול, ליגה ! אווירה, תאורה, מוסיקה, ממש כפי שאפשר לדמיין. סגול, ירוק, זוהר... ומה שקשה שלא להבחין, זה שיש המון המון יפהפיות מדהימות, חלקן עירומות, שרוקדות בחיקן של גברים, ונראות חזקות ועוצמתיות בעודן עושות את מלאכתן. על הבמה מישי רוקדת ומתערטלת. אני פונה אל האקסטרה ואומר שאני מאוהב. הוא שואל במי. אני עונה : "בכולן! (: "

כי יש לי חיבור מטורף לזונות. אני אחת מהן.

אני רואה גם את העצבות של חלקן, רואה איך הן משחקות אותה, ואיך הן מגניבות מבטים ציניים בזמן שהגברים בשיא הריגוש.
מתיישבים על הבאר, הוא מזמין בנדיבות מתמשכת. הייניקן וPINK, הוודקה החדשה עם אותם חומרים שיש ברדבול. האווירה והמוסיקה והבחורות שומרות על החיוך שלי זקור, טבעי ומהלב. אני מתבונן באחת, רזה ותמירה, שיער חלק וארוך, עיניים כחולות, והמבט הכי זנותי שראיתי מימי חיי. (וראיתי כמה וכמה, מהמשובחים ביותר) היא מלכה, היא זונה, אני מבחין בזה מיד ומחייך. היא עושה את הבחור, רוקדת בחיקו, ומביטה לי בעיניים, ואני מחייך, ובמבט שלה אני כבר רואה הכל. זהו, תקשרנו. מפה אין דרך חזרה. מוח קולט מוח.

גם המוח של האקסטרה קולט, ומסתבר שהם ידידים טובים, וכשהיא מסיימת עם הקליינט היא מחליפה איתו חיבוק, והוא מציג אותי, ואני נושק לידה, והיא שוב נותנת לי את המבט הזה, ואני שוב מחייך. ברור לי שאני לא הולך לעשות שומדבר "עסקי" שם. אני רוצה אותה לבד, לשיר לה שירים, לשחק איתה משחקים. ואני רוצה להראות לה שזה מה שאני רוצה, ולא שהיא תשפשף את התחת המדהים שלה עלי.

אבל לאקסטרה תוכניות משלו, ולפתע היא מתקרבת אלי, ומתחילה לעשות אותי. אני נבוך מקצה תספורת התוכי עד השרוכים של האולסטאר האדומות. האקסטרה נעלם, ואני לוחש לה : "אבל אם נעשה את זה ככה זה אומר שלא נתחתן בטוח, כאילו, אם התחלנו ככה..." היא ממשיכה, אני אומר לה שבאמת התכוונתי למה שאמרתי. היא מישירה אלי מבט מהפנט ואומרת שגם היא ולוקחת את ידי אל שדיה הזקורים והטבעיים, אבל אני באמת שמעדיף חיבוק. האינטראקציה הזו נגמרת אחרי הזמן המוקצב, אני מחוייך ומאוהב, והאקסטרה חוזר. בינתיים מולטית עסיסית מתקרבת, מדברת איתו וצובטת לי בפטמה, בהתנדבות. (:

עובר עוד זמן, וההיא מקודם מגיחה מעבר לבאר המעוצב. אני נותן לה שטר של מאה, לאות הערכה. יודע שהיא לא ציפתה לו. עוד זמן עובר. היא מופיעה לידנו. הוא שולח אותה לקחת אותי לספה. היא דומיננטית, ולא איכפת לה שאני מתנגד. זורקת אותי על הספה ומתיישבת עלי. אין בכלל משקל על היצור הזה. מתחילה לזוז בחושניות כובשת. אני עוצר אותה. "אל תעבדי עכשיו. לא רוצה שתעבדי. אם כבר, רוצה להכיר אותך. החרמנות שלי היא בלב."

אני מספר לה קצת על עצמי. מספר לה שהרווחתי 420 שקל לפני חודש וחצי מלרדת לבחורה איכותית בפני עצמה, ושהיא תזיין אותי בתחת. ושהיא עוד חייבת לי 200 על הנשיקות בפה, שהשכלתי לנהל עליהן משא ומתן ברגעי האמת. היא מתרשמת מצד אחד, אבל אז שואלת אם אני הומו, כי אחרת למה שאני ארצה שיכניסו לי דברים לתחת. אני מצטט את אונו : "אם אלוהים לא היתה רוצה שיזיינו גברים בתחת למה היא שמה להם נקודת ג'י שם?" . אנחנו מתחבקים לקצב המוסיקה. מספר לה שאני מוסיקאי מקצועי. היא שואלת איך אפשר לעשות כסף מזה. "אני מוכשר כמו שד". היא אומרת שאני מוזר ומחייכת. אה אה אה, עוד קודם, על הבאר, כשדיברנו והזמנתי אותה להופעה שלי בלימיט, היא אמרה שאני מבלבל אותה. היש מחמאה גדולה מזו?

קיצר, היא הישירה מבט ואמרה שתשמח לראות אותי שוב שם. ציינתי שאני לא רואה את עצמי חלק מהסקס אינדסטרי. אמרה שבכל זאת רוצה לראות אותי שם שוב. עניתי שלהזמנה כזו קשה לסרב.

לא יודע אם עוברת תחושת המוקסמות שלי, ואם מישו בכלל טורח ממש לקרוא הכל, מילה במילה. זה שנכנסים לקרוא אני יודע. אלף ומשו צפיות בשבת. ובכל זאת, לא יודע איך וכמה באמת קוראים וערים לשתילי הסבטקסט שאני שותל. ועדיין די בטוח שמרגישים. כשמקישים על התוכי, מרגישים משו.

אהההה הריח בידיים שלי. ריח של בנות. ואני אוהב ריח של בנות בידיים שלי.

האקסטרה לארג' תופס לנו מונית, יורד בדרך ומשלם, ושולח אותי דרומה.

לא נראה לי שאפשר להירדם אחרי ארבעה שוטים של הPINK הזה, פלוס כל השאר. אבל החיים בצבע, ואני אוהב לחיות אותם, ויש עוד הרבה מהם לחיות.

תרשמו ביומן. 11.6.08. נו לימיט. הפעם זה לא מתבטל.