לפני 18 שנים. יום רביעי, 21 במאי 2008 בשעה 16:44
רק בחצי שעה אחרי שאני מקיא אני מרגיש הקלה מסויימת, ואז חוזר הכאב, עד ההקאה, וחוזר חלילה. הגרון שלי צורב נורא. אני מקיא מיצי קיבה, או השד יודע מה. לא אכלתי כבר יממה.
קוראת צעירה מקסימה וצפונצ'יקית של הבלוג ביקרה אותי בידידותיות אחה"צ. היתה זו פגישתנו הראשונה, והיא התנהלה בין הריצות שלי לשירותים. הנחתי כמה ספרים על הפרקט כדי שנוכל להתחבק בלי שהיא תצטרך לעמוד על קצות האצבעות, והיה חיבוק כיפי מאוד. מסתבר שזה כיף לחבק גם רזות.
בשמונה הרגשתי שהכאב חוזר במשנה תוקף והחלטתי ללכת למיון. נפרדנו לשלום למטה, ואחרי כמה צעדים הרגשתי שעולה לי מחדש הדחף להקיא. (משום מה גם חוש הריח שלי נהיה רגיש הרבה יותר... יכול להיות שזו סוג של התקפת ניקוטין?) אז רצתי הביתה והקאתי שוב, ועכשיו אני נהנה מהרגיעה היחסית שאחרי. אני פוחד שבמיון לא יתייחסו אלי בכלל, ואני סתם אמצא את עצמי מסובך בפרוצדורות, ואם בסוף כן יתייחסו אז יבדקו ויאבחנו בצורה שגוייה או שיגידו שאין מה לעשות. אבל כשהכאב חוזר, אני מוצא את זה מאוד מאוד קשה להכיל אותו. זה כאב מחרפן, ללא מוקד ספציפי. כל פלג הגוף העליון, כאילו הוא בלון סגור שבתוכו מבעבעת ביצה רדיואקטיבית.
ואולי זה מבחן מאלוהים, שבודקת איך אני מתמודד לבד, גם כשאני חולה בצורה לא מוכרת וקיצונית. דיברתי קודם עם עדי בפון, והוא אמר שאלו בדיוק הרגעים שצריך יד רכה ומלטפת, אבל שגם בזוגיות לא תמיד מקבלים אותה. עניתי שאפילו להפך, בזוגיות היא נדבקת ממך ולמחרת אתה צריך לטפל בה.
עכשיו אני לא אוכל לא שותה ולא מכניס לפה שום דבר יותר. אפילו לא מים. הכל חוזר במילא. אני אנסה לישון, ומקווה שהכאב יבוא כבר על סיפוקו, וילך למקום אחר. זה לא SSC.