מתחת לפרווה

מבצע ״מחזירים את דן לים״ תפס תאוצה בסופ״ש.

בתחילת השבוע גילעד בישר שהים התיכון צפוי להיות גלי, ומפה לשם החלטנו לנסוע לצלול באילת, מה שהעלה את יחסינו לדרגה מקבילה ל״בלי קונדום״. לצלילות הצטרף אלינו מדריך הצלילה הכי חתיך ומקסים צפונית לקו המשווה וגאוות המשפחה ל׳. לא התראינו מאז נובמבר האחרון, וגם אז זה היה בחטף. רק כשהתחבקנו ממושכות הבנתי כמה התגעגעתי. נוכחותו המתיקה את ההתמודדות עם הצלילות, שהיו מאתגרות בדרגת קושי עולה כמו שגילעד אוהב.

הצלילה הראשונה ביום שישי היתה לSunboat בחוף הצפוני. טילפנו מהחוף בשמש הבוערת במשך כ12 דק׳ מאומצות, וכשהתחלנו להעמיק ל15 מטר גילינו שהראות ממש חרבנה בגלל העלייה הדרסטית בטמפרטורות בימים האחרונים. הקפנו את הספינה וחזרנו דרך הרכבים האמפיביים. הייתי לחוץ ומודאג, זה היה הכי עמוק שהגעתי מאז המלדיביים. בשלב כלשהו נשמטה לי המצלמה מהיד כשניסיתי לסמן לגילעד שהגעתי לחצי מיכל, ותהום זינקה לקרקעית והצילה אותה.
בצלילה השניה גילעד התעלל בנו ממש. הוריד לנו את המסכות שוב ושוב, תלש לנו את הוסתים מהפה, סגר לנו את המיכלים, שחרר את החבקן שמחזיק אותם, הוריד לי את הסנפיר מהרגל, ולבסוף גם שיחק אותה שנגמר לו האוויר והוא צריך שאציל אותו.

הצלילה השלישית היתה צלילת לילה, והתקשיתי בה ממש. אחרי דקה במים הופיעו לי עוויתות כואבות מאוד בשרירים האחוריים של הירך, והסנפירים הצהובים החדשים והכבדים שגילעד ול׳ לחצו עליי לקנות ((מה ההבדל בין מדריך צלילה לאלוהים? אלוהים יודע שהוא לא מדריך צלילה)) משכו את כף הרגל לכיוון המכאיב והקשו עליי להתיישר ולמתוח את השרירים. כולם התגייסו לעזור לי, אבל כל הצלילה הייתי על סף עווית ונזהרתי בתנועותיי. הסתבכתי גם עם הרצועה למצלמה של׳ החליף לי והמצלמה נגררה על הקרקעית עד שהבחנתי, והכל תוך כדי נסיונות לא מוצלחים לשפר את עבודת הסנפירים ולהימנע מתנועות עם הידיים כדי שזהרונים לא יאכלו אותי כמו שגילעד איים.

לפני שהתחלנו את הצלילה גילעד הודיע שמחליפים את הצוותים. מור תהיה בת הזוג שלו, ול׳ יהיה בן הזוג שלי. זה הוסיף שכבה נוספת של קושי והתמודדות. ל׳ הוביל את הצלילה נפלא, ניווט ומצא לנו אטרקציות יפהפיות, אבל התנהג יותר כמו מדריך ופחות כמו בן זוג, וגם אין לנו נסיון כבני זוג בצלילה. אחרי הצלילה כשיצאתי אמוציונלי ומותש מעומס המשימות וההתמודדות גילעד אמר שהוא רצה בכוונה לביים לי חוויה שמזכירה את החוויות הטראומתיות במלדיביים, ולכן יזם את השינוי בצוותים. המטרה אכן הושגה, ונשארתי עם התחושות הקשות שצפו והציפו.

הצלילה הרביעית היתה בבוקר יום שבת לסטי״ל, וגילעד אמר שהיא תהיה צלילה מהנה שמור ואני נוביל כזוג. בתום התדריך הארוך עם הסברים פיזיקליים מעמיקים ומלומדים הוא הישיר אלי עיניים יוקדות, ובעודו מדגיש את דבריו עם אצבע מונפת אמר: ״בצלילה עכשיו אל תחשוב על איזון, סנפירים, נשימה וכו׳. תחשוב רק על כמה אתה אהוב ומוערך, על ידי בת הזוג שלך ששותפה לתשוקה שלך לצלילה, הבן שלך (ל׳ הנהן בהסכמה), ועל ידי חברי הפייסבוק שלך״. דמעות ניקוו בעיניי כשהוא דיבר.

הצלילה עברה פחותויותר בשלום (24 מטר) אבל אני עדיין מאוד מודאג ולחוץ במים והחוויה היא של התמודדות והתגברות ולא של כיף במובן הכיפי של המילה. תהום צוללת נהדר ומשדרת רוגע והכלה. גילעד אמר שהתקשורת בינינו השתפרה ושהוא מבסוט מההתקדמות שלי, ושאם היה עושה לי לפני שבועיים מה שעשה לי בסופ״ש הזה הייתי חוטף אירוע מוחי.

בין לבין הספקנו to wine and dine עם חברנו האילתי האהוב מאוד אביב ״לי יש יותר גדול״, לטייל בשישי לפנות בוקר בקניון שחורת, לקיים מצוות בחדר המלון, להיפגש שוב עם אביב והhood הענק והעבה שלו בפארק הצפרות בשבת בזריחה ולאכול יחד עם גילעד ול׳ ארוחת ערב+שיחות עומק במבשלה. בסך הכל יבול נאה ל52 שעות ברוטו (כולל נסיעות).