בתחילת הפגישה עדכנתי את המטפלת בעלילות הסופ״שׁ עם הצלילות הטיפוליות הקשוחות באילת וסיפרתי שמאז החרדה עלתה מאוד, לקחתי כדורים בימים א׳ וג׳, וכשניסיתי לשנ״צ מפאת התשישות הרבה הערתי את עצמי מרעש ההתנשפויות המהירות והקולניות והיום גם היה לי סיוט שאני צולל עם תהום וגילעד בתוך מבנה כלשהו ואנחנו לא יכולות לצאת מהמקום ממנו נכנסנו כי הוא חסום.
ברוב הפגישה דיברנו על הצער הכבד שנפל על תהום בעקבות מותו של זאתרס, הכלב של חברתה שנפטרה לתהום בידיים בתאונת סמים מחרידה לפני 13 שנים.
תהום אימצה את זאתרס ולאחר זמן מה הוא מצא בית חם, יציב ואוהב עם גינה אצל הוריה בנס ציונה.
ביום א׳ הוא הורדם, תהום בכתה המון והציטוט שאני מביא פה הגיע לקראת השליש האחרון של הפגישה.
המטפלת שאלה: ״זה נוגע לך במקום האימהי? כשראיתי אותך בוכה כל כך תהיתי ביני לביני״.
תהום ענתה עם דמעות ובטון טעון מאוד: ״אני מאוד אהבתי אותו. אני לא יודעת להסביר איפה זה על הרצף האימהי שלי. אני די יודעת שהסיבה העיקרית שאני לא הולכת לעשות ילדים היא שאני לא סומכת על אף אחד. אני לא סומכת על מערכת החינוך שתדע לעזור לילד שלי, אני יודעת שתשעים אחוז, שמאה אחוז יקרה כמעט ולא יראו את הילד שלי כמו שלא ראו אותי, וצריך איכשהו בציפורניים לשרוד ולעבור את כל התלאות הנוראיות האלה כילדה, מה שאני עברתי… כאילו.. אני לא מסוגלת לחשוב שאני אבחר לתת למישהו חיים לעבור את זה. כאילו, שאני קוראת על ילדים שמתאבדים וזה מחריד ונורא והכל, אבל אני נורא יודעת, אני מבינה אותם, בודאי! אני זוכרת שהיה לי תיק שהכנתי כי רציתי לברוח, היה לי ממש תיק קטן שהכנתי עם דברים כי רציתי לברוח ממה שאני חווה. זה לא שחוויתי אלימות פיזית או מינית, אני לא מצליחה עוד לדבר על מה שחוויתי כנראה, אבל זה היה לי מאוד מאוד מאוד קשה״.
המטפלת הגיבה בטון מאוד שקט: ״אף פעם לא שמעתי אותך כל כך צועקת נפשית. זאת ממש היתה זעקה עכשיו״.
