תודה רבה על המענה המטפלת,
אני מעריך מאוד את כוונת הלב וההשתדלות שלך.
תהום שמעה את הכאב שלי יותר פעמים משניתן לספור גם בעזרת שק אורז, אין בטקסט שכתבתי לך שומדבר שלא דובר איתה קודם לכן, וגם את הטקסט עצמו היא קראה.
עוד משהו ששכחתי לציין זה שערב קודם לכן, בסביבות 22 כשבאתי להגיד לה לילה טוב בדרכי למיטה בתום עוד יום מפרך ומדכא, הבחנתי בה מהדסת מאחוריי. היא *שוב* שכחה להוציא לעצמה בגדים מבעוד מועד, ומלמלה להגנתה בעודה מדליקה את האור ומפשפשת במגירת תחתוניה: ״מה, אני מוציאה מהר״.
זה לא שינה שדיברנו על זה המון פעמים בינינו, ושהסברת לה בפגישה בעזרת הדימוי היפה של הרדמת תינוק. היא טוענת שהיא חושבת עליי כל היום, אבל מה זה עוזר לי אם היא לא חושבת עליי חמש עשרה שניות בשביל להוציא בגדים מהארון *לפני* הרגע בו אני מרגיש שאולי אני מוכן לקרוס למשך כמה שעות טרופות ומסוייטות ולנסות לשכוח שחייתי היום?
אין תועלת, הדברים נאמרים שוב ושוב כמו כריזה מוקלטת בתחנת רכבת שוממת. אפשר היה לבנות גורד שחקים מכל המילים שנשפכו על הנושא ללא שום התקדמות. אם הייתי מגיע אליך לטיפול לפני 15 חודשים עם שימפנזה מצוייה בעלת אינטליגנציה ממוצעת היא קרוב לודאי היתה מציגה גרף שיפור מרשים בהרבה והיינו נהנות בשלב הזה מחיי מין מספקים למדיי (אם כי שעירים ועם הרבה קליפות בננה בכל מקום).
אפילו ברמת התובנות וההבנה של הדפוסים והסיבות, אם נדמה את תהום לקוביה הונגרית אז הצלחנו לפענח לאחר מחקר מעמיק ויסודי שמדובר בחפץ בצורת ריבוע שמחולק לקוביות ריבועיות בעלות צלעות בצבעים שונים, ושלסך הקוביות יש כפי הנראה מספר שווה של צלעות בכל צבע.
או שתהום לא מבינה, או שהיא מבינה ולא מיישמת, או שהיא כבר מיישמת אבל לא מתמידה. ואז היא שוב לא מבינה.
בכל מקרה, ״נתתי כל מה שיכולתי פה״. (הילה רוח).
לא אגיע, יש לי דברים יותר בוערים לעשות מלהמשיך לטחון מים עכורים.
