מתחת לפרווה

אז מה עשינו בזה?

במה?

כל התפקודיות הבוגרת הזו, כל המטלות שביצענו בזמן, כל הקילוגרמים שהשלנו, כל הדרך שעשינו. כל כאבי הפרידה, כל השינויים וההסתגלויות. במה זה עזר? במה מצבנו טוב יותר משהיה?

אתה כזה בכיין שלא מעריך שומדבר. שכחת איך היית כשהתחלנו? עמוק בדיכאון, רץ במעגלים של אובססיות, בוכה כל הזמן. מתקשה לתפקד, רועד מקור, מזמין עליך צרות. היית רוצה לחזור למצב ההוא? אני יכול ללכת, אתה יודע. אנחנו לא חייבים לעבוד ביחד. אתה מוזמן לחזור לשכשך בבריכה המזוכיסטית החמימה והמסריחה שלך.

יפה לך להתנשא עלי. אחורה אני לא חוזר אף פעם. אבל זה לא שעכשיו מי יודע מה טוב לי גם כן. אז כן, אני יציב וחזק יותר, אני בונה ובונה ומתמיד בתכנית, אבל איפה הכיף? איפה הגמול? איפה ההתעלות, ההשראה? איפה ההמראה, הסחף, הנגיעה בכוכבים, הנסיקה אל השמש?
עכשיו אתה תגיד שצריך סבלנות, שזה נבנה לאט לאט, שהכל עוד יגיע ושצריך להנות גם מהדרך, אבל אני מתחיל לתהות אם כל הקונספט לא פשוט שגוי מעיקרו. פעם לפחות היה אקשן, ותנועת הגרף החדה אמנם הביאה דאונים קשים, אבל גם שיאים והתפרצויות געשיות. עכשיו הכל mellow, כמו מוסיקת מעליות, או אוכל של בתי חולים.

אוקיי, אז מה שאתה בעצם אומר זה שחסר לך אקסייטמנט, אקשן, ווטאבר, כן? מה אתה רוצה שיקרה?

אני רוצה לקבל הודעה שתגרום לי להסמיק. אני רוצה שיהיו לי תכניות לערב. אני רוצה להתנשק עם מישי. אתה יודע כמה זמן לא התנשקתי? אני רוצה לעשות משו שאחר כך אוכל לספר עליו בהתלהבות, שיעשה לי חשק לכתוב עליו שיר קצבי וסוחף. אני רוצה להרגיש שאני חי, לא רק מתקיים, לא רק עובד בכל הגזרות ומתנייד כמו עכבר במרוץ מעגלי מדדליין לדדליין.

אתה צודק, אין לי תשובות בשבילך בהקשרים האלה. אני יכול לעזור לך רק בפעולות שאתה עושה עם עצמך. בכל מה שקשור לאנשים אחרים, זה כבר בידיים שלהם, ושל אלוהים. מה שאני כן יכול להציע אולי, זה שתבדוק אם אתה אכן פתוח באמת למה שאתה טוען שאתה רוצה, ושתנסה להיות במקום שבו דברים כאלו יכולים לקרות. ובאמאשך, אל תכעס עלי כל הזמן. אני בצד שלך...