מתחת לפרווה

הבוקר עבר בסדר והשלמתי את המטלות, כולל דיווש לקריית הממשלה להביא טפסים לדו"ח מס, אבל כשחזרתי והייתי אמור להשלים שלוש שעות עבודה על עיבוד של איזה שיר הרגשתי שאני לא מסוגל. הרגשתי 'מקופח'. all work and no play. וכמה שאני שואב מעצמי ודוחף את עצמי, ומשתדל גם לתת לעצמי, וול, הנפש התמרדה. כי אחרי כל הניו אייג' שיט, אנחנו עדיין נשארים עם עצמנו, עם הדפיקויות והמגבלות שלנו, ואף אחד לא יכול באמת להיות מלך באדולינה כל הזמן.

אז זחלתי למיטה, אפוף רגשות אשם, עשיתי ביד, ושקעתי מהר אל תוך שינה מסוייטת.

בסיוט האקסית הגיעה הביתה, ואני הייתי בחדר השינה על המחשב שאיכשהו עבר לשם מהסלון. השתדלתי לא לעשות רעש, שתחשוב שאני ישן בעודה חולפת ליד החריץ של הדלת. היא קראה בשמי בשקט, ואני עניתי, אך הייתי תקיף וגועלי על גבול הטירוף. היא עזבה אותי לנפשי, וראיתי שהפרופ שלה השתנה, ושב"מי אני" היא כתבה "בחורה שמזדיינת", בכתב לבן. הנחתי שמדובר בפרובוקציה עבורי. בהמשך ראיתי שהיא פרסמה פוסט שזכה ל10 תגובות והשתדלתי להראות כאילו זה לא מזיז לי. בפוסט היה כתוב על איזה חוג תיאטרון שכלובי סידר לה, והיא פרסמה את שמות המשתתפים בהצגה. בהמשך הבית התמלא באנשים, אותם משתתפים כנראה, ובילדים קטנים ומעצבנים שפלשו לתוך חדר השינה. ניסיתי לסלק אותם בתקיפות, אבל אז הגיע גבר דתי ומבוגר, שביקש שוט של קוורבו והציע אפילו לשלם עבורו. מזגתי לו למרות שלא רציתי, ורק אחרי שמזגתי הבנתי שלא נקבתי במחיר ברגע הנכון, ועכשיו זה כבר מאוחר. בפוסט של האקסית כבר היו 20 תגובות.

התעוררתי מצלצול הפון, וחשבתי שהסיוטים בימים האחרונים מלמדים שכל הבגרות והתפקודיות מתבססים על מידה לא מבוטלת של הדחקה. הכרחתי את עצמי לעשות את מטלות היח"צ שקבעתי לעצמי, ואחר כך עוד כמה שעות עבודה, ועכשיו אני פשוט בודד ריק ועייף.