מתחת לפרווה

אינדיאנה ג'ונס החדש היה נהדר ומרגש כצפוי. ידעתי שלא יכול להיות שלא יהיה מעולה. רוב הסרט הייתי בין צחוק משחרר ולבבי לבין בכי נרגש. העלילה הרבתה לעסוק ביחסי אב-בן, מה שהעצים את החוויה המשותפת. אכלנו נאצ'וס ופופקורן ונקניקיות, שתינו פאנטה, והחיים נראו מאוד יפים כשירדנו במדרגות הנעות של עזריאלי חזרה לרכבת, כשהשמש השוקעת צובעת את העיר ההומה בצבעים חמים ונקיים.

כשחזרתי הביתה אחרי 8 שעות בדרכים, חשבתי לעצמי שזה היה מאוד מתחשב ויפה מצדי לרחוץ את הכלים לפני שיצאתי, ונתתי לעצמי נשיקה מנטאלית.

החזרה הראשונה עם הנגנים היתה לא רעה אני מניח, אבל זה התפקיד שלי להיות לא מרוצה. הגיטריסט החדש הגיע לא-כל-כך-מוכן, ורוב הזמן זה לא נשמע ממש כמו מוסיקה. הנגנים הותיקים דווקא היו בסדר, אבל נדרשת עוד עבודה כדי לגבש את זה לכדי יחידה אחת לוחמת ומחוברת. מה שכן שמחתי לגלות זה שחזרות השירה שלי עם עצמי נשאו פרי. סחבתי את כל שלושת השעות בלי בעיות מיוחדות, ואפילו שרתי יפה לפרקים. באחת וחצי, אחרי שסיימנו, עוד ביליתי שעה בפאב למטה, והלכתי לישון בידיעה שיש לי פחות משש שעות מטכ"ליות לפני עוד יום עשיר במחויבויות.

הבוקר קרה דבר מוזר. עליתי על המשקל כבכל בוקר, והוא נתן לי 79 ! אחרי דין ודברים וחוסר אמון מצדי, הוא ניאות לשדרג את עמדתו ולבסוף התקבע על 81. באמת בתקופה האחרונה אני לא מצליח לסיים את המנה, וכמעט תמיד נשאר אוכל בצלחת. אני מצליח להפסיק לאכול כשאני מרגיש שובע, ולא ממשיך לתקוע בסבל גם אם מאוד טעים לי.

אם היום אספיק לעשות כל מה שתכננתי, אוכל לזרום אל הסופ"ש בתחושה נצחונית ושלמה. מעט בדידות ורצון במגע מפעמים בי מדי פעם, אבל במילא אין לי זמן לחשוב על זה יותר מדי.

צ'יקות }{

(הכותרת היא משירה המדהים של אלאניס מוריסט thank u, שהתנגן לי אתמול בראש בעודי מחכה לאוטובוס)