לפנות ערב הייתי צריך ליצור מחרוזת שירי שבועות עבור ערוץ הטיוי של הדור הצעיר, רק שהחשק סירב להגיע, ומוסיקה זה משו שקשה לעשות בלי חשק. אז השארתי את הפייל פתוח באולפן, יצאתי לסלון, וקיוויתי שזה יעשה את עצמו. מדי פעם נכנסתי בשקט כדי לא להפריע, אבל הכל נשאר אותו דבר ואפילו צליל אחד של חליל לא נוסף. בסוף רק הוצאתי את האקורדים של השירים והכנתי את התשתית שאיפשרה לי לתקתק את זה הבוקר.
בלילה קפצתי ללימיט, וקידמו אותי ב"עכשיו באים?!" ... המתינה לי שם צעירה רזה יפה ועדינה למראה, עימה החלפתי כמה הודעות בימים האחרונים. בימי הגנון העליזים זה היה דבר שבשגרה להתכתב עם מישי ואז לפגוש אותה בקטנה בשלישי או חמישי, אבל מאז שהוא נסגר זה נהיה הרבה יותר נדיר. היו לי כמה שיחות לנהל בנושא ההופעה, וכך יצא שעד שהתפניתי היא כבר עמדה להתייאש וללכת. שידלתי אותה להישאר, הושבתי אותה לידי, ושוחחנו. היא היתה אינטליגנטית וחמודה, השיחה קלחה, שנינו הסכמנו שיחסים זוגיים ללא אלימות זה בעייתי (; , ואז אמרתי משו על סטירה, והיא שאלה אם יש לי אומץ לתת לה.
השבתי שלא, אין לי אומץ, כלומר, לא בלי שאני יודע שהיא רוצה. אין לי עניין להרביץ למי שלא מעוניינת שארביץ לה, זה פשוט לא עושה לי את זה. שאלתי אם היא רוצה. היא התחילה לנאום בהתנשאות, שהרסתי את הרגע, עיפעפה בעיני הדבש שלה, ובתזמון מושלם העפתי לה סטירה חזקה. (: היא הסמיקה, חייכה בהערכה, ליטפה את לחייה, והוספנו לדבר. מאוחר יותר לפני שהלכה אמרה משו על זה שהיא לא נותנת סטירות אלא אגרופים, ובעודי חושב על זה היא הביאה לי אגרוף חד ומטורף ישר לבטן הרכה שלי, שנראה לי שהרג את הוירוס סופית. שנינו חייכנו. מסתבר שהיא לומדת אמנויות לחימה. פאקינג ברוס לי קטנה.
אחר כך עוד נתתי הרצאה קטנה ומשובבת לזוג חמוד שבא לראשונה והיה צמא למידע, הבחנתי שכבר אחרי שתיים, וחזרתי הביתה לישון. בארבע התעוררתי מבועת לגמרי, מסיוט מטורף על שוטרים שדופקים בדלת, אבל נרגעתי והצלחתי להמשיך לישון.
בבוקר כאמור השלמתי את המחרוזת שבועות, רחצתי כלים, ועכשיו אני נוסע לחדרה ליורש העצר לסיבוב של שמונה שעות... אינדיאנה ג'ונס היר ווי קאם. בלילה חזרה ראשונה עם הנגנים. החיים זזים במאך 3. שאלוהים תעזור לי (:
(בינתיים הגיע מייל שאהבו את המחרוזת... (: )
לפני 16 שנים. 27 במאי 2008 בשעה 8:09
