לפני 18 שנים. יום חמישי, 29 במאי 2008 בשעה 8:54
נתתי לרגשות להתבטא בעודי יורד בסערה עם האופניים ומדווש בלהט להגיש את הדו"ח, ונתתי להם לדחוף אותי בעלייה הקשה של שוקן, אותה גמעתי במהירות שיא כי דימיתי את ראש הגבעה לכל אותם דברים שחסרים לי כל כך, בדרך לבית הדפוס בשביל לקדם את נושא הפליירים להופעה.
והרגשות הם כעס, זעם, כאב ופגיעות. זה מה שעולה, וזה מה שאני מדחיק כל הזמן.
כעס וזעם על הקושי, האטימות, החוקים האכזריים של הייקום והקיום, הציניות, האינטרסנטיות. על האנרגיות הטובות שאני משקיע בכל מקום ולא מקבל חזרה. על ההשקעות שלא נושאות פרי, על היזע והדמעות והדם שנשטפים אל הקרקע הקשה ונבלעים בה.
כאב ופגיעות - בגלל האהבה שקמלה, בגלל הצורך המזויין, בגלל התנאים וההתניות, בגלל הרוע והאטימות, בגלל הבדידות והכמיהה, בגלל התקוות המנופצות, בגלל ההכרח להסתדר בלי, בגלל הקושי שהוא שלי ורק שלי, בגלל האכזבות, בגלל הפוטנציאל הלא ממומש והכנפיים השבורות.