השמיים היו קודרים ומבשרי רעות בדרכנו לרחובות לקראת ערב הסיום של הפסטיבל. תהום אמרה שכל עוד לא שומעים רעם אחרי הבזקי הברקים הכל בסדר, אבל אז התחלנו לשמוע גם רעמים, וכעבור דקות ספורות מגבי המכונית נכנסו לפעולה לפנות את טיפות הגשם הבוצי שהצטברו בתדירות גוברת.
כשהגענו למתחם בישרו לנו המאבטחים שהכניסה אסורה ושנכון לעכשיו המופע לא מתקיים. הלכנו לכניסה האחורית, שם כבר זיהו אותי כחלק מצוות ההפקה, ומצאנו את הקאסט ממתין לבשורות באולם האמנים. עברו דקות מתוחות עד שהתקבל האישור מהמשטרה לקיים את המופע לשמחת כולנו. השמיים נצבעו בגוונים של כתום ו-ורוד כשהשמש שקעה והרוח השיטה את העננים דרומה.
המופע היה מחווה לצביקה פיק, והואיל ועבדתי איתו תקופת מה בתחילת המילניום כנגן בהופעות וכמפיק מוזיקלי, היתה לי היכרות אינטימית עם השירים, תפקידי הגיטרה החשמלית וגם עם אישיותו היחודית של המלחין. השתדלתי להעביר בעיבודים את האנרגיה הקופצנית התוססת והמוג׳ו של מקצבי הדיסקו והרוקנ׳רול, וגם את הרומנטיקה הבלתי מסוייגת ונטולת העכבות.
היה חוויתי ומיוחד לשתף פעולה לראשונה עם אגדות מהלכות כמו שרי ועוזי פוקס, לעבוד שוב עם מיכל אמדורסקי היפהפיה ועם ניקי גולדשטיין המצחיק, ולהתאחד כמדי אביב עם התותחים הקבועים אילן ליבוביץ׳, חננאל אדרי והמלכה אסנת זנו-מרום.
״נגנו לי בעצב הכנורות
תקעו בחליל ובחצוצרות
הכו בתופים צאו במחולות
הרעידי תזמורת הלבבות״.
