מתחת לפרווה

פעם הייתי מנצל כל הזדמנות.
מספיקה היתה קריצה רפה ממישי כדי שאתגייס כולי, לזהות את הצורך, לאותת שאני יכול למלא אותו. להתחפש למי שהיא רוצה שאהיה, להתמרק ולהתבשם, כדי שאוכל לשהות במחציתה. נוכחותה נתנה לי הרגשה של הצלחה, של אישור.

ולמרות שידעתי שהצרכים שלי לא נענים ולא יענו, ולמרות שלא מאוד נמשכתי, לא מאוד הערכתי, יכולתי לאהוב אותה לאותו הרגע, להיות בעדה באופן טוטאלי, ללילה, לשבוע, לחודש. או לפחות לזייף את זה בצורה משכנעת מספיק.

פעם הייתי צריך לגרום לכל אחת להתאהב בי. קודם כל שתתאהב, אחר כך נראה. והרי כל כך קל להתאהב בי, במיוחד כשאני מבטל את עצמי ומצניע את כל הצדדים הקשים והתובעניים. יש בי כל כך הרבה דברים טובים, כל כך הרבה יופי ועושר ועומק ורגישות ויכולת ונסיון ואהבה.

היום אני כבר לא יכול להתחפש. גם כי אני מוכר עד כאב, ובעיקר כי אני כבר לא רוצה. הדיל הזה כבר לא משתלם לי. אני כבר לא רוצה להיות החלום של כל אישה, להתאים את עצמי לחלום. אני לא מביט על נשים מלמטה למעלה. אני מביט עליהן מהצד, ואם הן מתעקשות, ישר בין העיניים. ולפיכך אני לבד מאוד.

מסתבר שלחפש אינטימיות רוך חיבוק חיוך וקשב זה הרבה יותר מסובך מלחפש זיון או סשן או רומן בכל מחיר. זו שבירה של חוקי המשחק. אני אמור לרצות לזיין בכל מחיר, הן אמורות לנקוב במחיר ואני אמור לשלם אותו ולהגיד תודה על מה שאני מקבל. אף אחת לא תרצה להיכנס להרפתקאה עם מישו שאולי רוצה פחות ממנה. אף אחת לא תשים את עצמה במצב הזה, ובצדק מבחינתה.

הוגנות, שקיפות, כנות? כולן יגידו שהן רוצות, כולן יתלוננו על גברים שאינם כאלו. אבל תכל'ס, לכולן יותר קל עם השקר מאשר עם האמת.

אני לא מתלונן ואין לי טענות. אני דוחה כפי שאני נדחה, אולי אפילו יותר, אני מזהה מראש איפה לא תהיה יכולת הכלה, איפה אתן יותר משאקבל, איפה אשאר עצוב ומרוקן, איפה היא תהנה יותר.

גדלתי גדלתי גדלתי, והנה אני גדול מדי בשביל להתאים בשומקום. או שאולי אני פשוט סוציופת נרקסיסט ומכוער. קוצני מדי, מתוסבך מדי, משוגע. בלתי צפוי, בלתי עקבי, בלתי אהיב. אולי אני מרוכז מדי בעצמי, אולי זו דרך הטבע ואני פריק אוף נייצ'ר. אולי אני לא ראוי לאהבה. אולי אני גועלי ודוחה, אולי אני רעל סביבתי, אולי ניצלתי את מלוא המכסה.