אמש סעדנו בקאסה דו ברזיל לבקשתו של הבן, והיתה אוווירה משמעותית כי הסיבה העיקרית לגיחה הזו היתה לסייע לו בפירוק הבסטה באילת אחרי שלוש שנים, ואז לשנע אותו ואת חפציו צפונה למספר ימים, עד שיעלה על מטוס להודו בפעם השנייה בחייו, הפעם עם בת זוגו.
לקראת הרגע בו סירבנו לעוד שיפודים, הוא סיפר בהתלהבות על ביקורו האחרון בדהב ואמר שנראה לו שלאחר שנבקר שם נשקול מחדש את אילת.
התחלתי לענות אבל זרמים של בכי הקשו עליי לדבר וגם קצת הביכו אותי ( כי אני בתקפיד האב). בין דמעה להשתנקות הצלחתי לומר שאני בטוח שדהב נפלאה ומהממת, אבל שבשבילי אילת היא החיים. היא הזכרונות, עוד מגיל 5 עם המשפחה המתעללת וארגזים של בקבוקי מיץ פז בבגאז׳ וגשם בבריכה של מלון אמריקנה ומכונות משחק, כולל מירוץ מכוניות שאתה יושב בדמוי רכב עם דוושות גז וברקס ואתה המלבן הירוק עם העיגולים שמייצגים גלגלים וצריך להשיג את יתר המלבנים.
אילת היא האהבות והשברונות, החלומות והאכזבות, התקוות וההצלחות, רגעים של התעלות ושל יופי נשגב ושל בדידות וחושך אינסופי, של חרדות ופיוס ורוגע. היא השנירקולים על לסד, ואז הצלילות הבתוליות. היא המסלולים הכי מרהיבים בהרים, היא בנות זוג שונות ותקופות שונות מאוד בחיים. היא לפגוש את הבן שם, מוקף חברים ומכרים וקולגות שכולם אוהבים אותו ממש ממש.
היא האי ירוק בקורונה, היא אביב, צלם הטבע חובב היין שהכרנו בטעות לפני שנתיים ונהיה חבר של ממש. היא כל מה שהיה לי ולא יכולתי לשמור, כמו נעורים, אהבה, יופי, התלהבות ותקווה.
והיא תמיד תישאר בשבילי אילת שלי שלבי הפצוע והתמים מאמין שהיא מסוגלת להעניק לו כל פעם מחדש את כל מה שהוא זקוק לו.
