מטרות הגיחה היו לאסוף את גאוות המשפחה שסוגר את הבסטה באילת וטס בפעם השנייה בחייו להודו, הפעם עם בת זוגו המקסימה; להמשיך את תהליך ההתגברות על חוויות הצלילה הטראומטיות והחזרה למים, ואם אפשר אז גם קצת ליהנות על הדרך.
ביום הראשון צללנו עם הבן פעמיים והגענו ל23 מטר עם זמן תחתית של 38 דק׳. כשהחרדות התגנבו ביצעתי את הנשיפות שלימד אותי גילעד ובעמוק והקר עשיתי לוח הכפל בראש ודמיינתי איפה סי במול על כל מיתר בגיטרה.
בלילה לקח אותנו חברנו צלם הטבע האילתי לסיור זוחלות בחולות סמר. הוא הפגין מומחיות מרשימה וסקסית בסוגי עקבות שונים (זה צבוע, כאן עבר שועל צעיר לפני כמה ימים…) מצא לנו מברישימון הערבה (עכביש נדיר ומרשים) ישימוניות תמנע אקסהביציוניסטיות, וחיפושית שרירית אחת שניסתה להעלות את יחסינו שלב מעבר ליחסים מקצועיים מהוגנים וגרמה לי לצווח בבהלה. ראינו גם גרביל דביל, ולמרות שהיה ערב ממש מהנה ומיוחד א׳ התאכזב שלא מצאנו נחשים (״היכן העכן?״) כשהפנתי את תשומת לבו לרשרוש ששמעתי מהשיחים הוא הפטיר: ״זה יונים״. (״זיונים? זה כל מה שיש לך בראש? הכל אצלך סביב זה כל הזמן, אתה שם לב?״).
למחרת השכמנו קום ועשינו מסלול של 7.5 ק״מ בשיפולי הר אמיר ובמורד נחל אמיר, שהרשים אותנו בעוצמת יופיו הנדיר. הלכנו בהמון מסלולים מרהיבים בהרי אילת בשנים האחרונות, אבל עדיין הופתענו מהמגוון הגיאולוגי, הצבעים והטקסטורות, העליות עם הנוף מרחיב הנשימה והירידות התלולות והמלחיצות בעזרת דרוגיות.
בצהריים צללנו פעמיים, הפעם רק שתינו. בצלילה הראשונה היו לתהום עניינים עם האוזניים והייתי באדי סבלני, מסייע, רגוע ואפקטיבי. בצלילה השניה היא התעשתה והגענו עד 22 מטר, 33 דק׳. סימנתי לה בעומק שיש לי חרדות (תנועה סיבובית מעל החזה) אבל לא ביקשתי לעלות. נשארנו באותו עומק כמה דק׳ ואז עלינו בהדרגה עם המדרון והמשכנו ברדוד. היו גלים, זרמים וראות לא הכי טובה אבל בסך הכל היו חוויות טובות בכיוון הנכון.
