מתחת לפרווה

אווו ווהההה אני קרבי.

הדומית המסתורית והבלתי פנויה הפכה לי את הנשמה היום. היא היתה *חכמה*, כאילו, ממש, והבינה הכל מהר כולל את המניפולציות, והשם שלה והקול המתוק והטיזרי והרך והעוצמתי שלה, וחרף העובדה שהיא היתה בלתי נסבלת לא יכולתי שלא להישאב לתוך העוצמה הממכרת הזו, וזה עורר את כל הרעב הפמדומי, ואז כבר לא היה סיכוי לצחק אותה בשום צורה. אם יש משו שאסור לאדם להסתובב איתו בעולם, זה רעב.

והכל עלה לי, כמעט בבת אחת. אך מה הטעם בשליטה שכל תכליתה היא מניעה...

ואני מאוד נוח להתאהב בימים אלו. האקסטרה לארג' שאל אותי אם אני פנוי "פה" והצביע על איפה שאמור להיות הלב שלו. עניתי שאני יותר מדי פנוי. זה היה בפוסיקט, אליו נסחבתי איתו ועם האורנגוטנגים החביבים אחרי הלימיט , שם תוסכלתי על ידי עוד אחת שיכולתי להתאהב בה אלמלא היתה עסוקה בלהימרח על מישו אחר. גם בפוסיקט זונת חלומותי היתה עסוקה בלהימרח על אחרים מתוקף תפקידה, והלילה היתה עסוקה מדי להרפתקאות רגשיות למחצה איתי.

מפה לשם נדמה שכל כיבושי האחרונים מסתכמים בעיניים כחולות, ובהעדר כמעט מוחלט של הגשמה, לפחות אותה הגשמה שאני מחפש. אני נוגע בפטמות ולא בכוכבים, מדבר עם נשים ובחורות ולא עם אלות ומוזות, מה שאני רוצה ומשתוקק אליו לא קורה, ומנגד אני משפריץ את כל ארסנל ההתנהגות הטובה ביותר שלי, ונשאר מרוקן אחר כך.

כמעט התפתיתי לשלם עבור ריקוד בפוסיקט, בשם האשליה והאידאל הבלתי מוגשם. הכסף נשאר בארנק, האידאל נשאר אידאלי, ואני נשארתי חרמן ובודד.

אני מרגיש בעיקר בלתי מובן. אני ער לכל איכויותי, אבל זה קשה להעביר אותן במבט. במילות פתיחה מהוססות זה בכלל בלתי אפשרי, ואני נחשד אוטומטית. חשפניות חושדות בי שאני הומו, שולטות חושדות בי שאני ככה עם כל אחת, נשלטות חושדות שאני לא רוצה אותן ו-וניליות חושדות שאני סוטה שמחפש זיון. כולן צודקות, בדרכן. הפוסל במומו פוסל.

ודרך כל זה יש גם יצר להצליח למצות את כל זה לכמה משפטים הורסים ורבי משמעות, כאלו שיחליקו יפה על הלשון, ישר ללב, ויצליחו לגשר על הפער הבלתי נסבל הזה בין נפש לנפש. והתחושה העקבית הזו, שהמילים והצלילים לא באמת מצליחים להפיק את העסיס המבוקש, ושגם אם כן, לאף אחד לא איכפת במילא.

בא לי להכות בצ'קרה, שתיסגר. היא במילא מסבה לי רק כאב, ואני מעדיף להיות הניצוד, לא הצייד.