זה אחד מהרגעים שאני מרגיש סוג של בדידות מעצבנת.
חזרתי מהשידור, שהיה כיפי מאוד, והמנחה הדוגמנית באמת מהממת (אמרתי לה את זה בטון שקט ושובב כשהיא סיימה להביט בעצמה אחרי שהתאפרה. היא חייכה חיוך מבויש ומקסים עד כאב ואמרה תודה...התאהבתי מיידית ולנצח) , חלק מהצוות כבר הכיר אותי, המאפר אמר שאני גיטריסט מעולה והכוכב אישר, וחזרתי הביתה ואין לי למי להתקשר.
הייתי מתקשר למלכה המסתורית והבלתי פנוייה, שקולה הורדרד המתוק והרעיל וחכמתה מרגשים אותי ומעלים חיוך סמוק ונרגש על פני, אבל היא לא הסכימה לתת לי את הפון ומתקשרת תמיד מחסוי. היא מפציעה רק לעיתים, ונעלמת לפרקי זמן ארוכים. זה מתסכל ומעציב. הייתי כועס ומתעצבן, אבל מה עדיף, שלא תתקשר בכלל?
אולי הייתי מתקשר להיא שבילתה איתי לילה בלתי נשכח ואז חזרה לאקס שלה והשאירה אותי עם טעם של "עוד, והרבה" אבל זה רק יסבך את היוצרות עוד יותר. או שהייתי מתקשר למנחה המהממת ואומר לה כמה הוקסמתי ממנה, וכמה כובשת היא כשהיא משחקת אותה מאוהבת, ואיזה כיף זה בטח לראות את זה כשזה באמת, (ואולי עוד כמה מחשבות בלתי נמנעות שעלו לי (; ) אבל כנשקתי לידה ונפרדתי לשלום בסוף השידור איבדתי קצת שיווי משקל בגלל הגיטרה ושכחתי לבקש את המספר...(:
טוב הנה ארוחת הצהריים שלי מוכנה, ואחרי שאוכל אסע לחדרה למסיבת הסיום של היורש, והכל באמת רווי נחת, רק שאין עם מי לחלוק.
לפני 16 שנים. 29 ביוני 2008 בשעה 13:02
