מתחת לפרווה

היום לא בא לי לחיות, כאילו, בכלל. לא כמליצה או כקובלנה, פשוט כאבחנה.

ניסיתי לתת לעצמי רשות לעשות כל ורק מה שבא לי, ויתכן שזה עזר קצת, במיוחד שהרשימה כללה שינה עם חלומות מוזרים עד 10 (5 שעות מעבר לשעת ההתעוררות הטבעית שלי) ואחה״צ תמהיל עוצמתי במיוחד של כימיקלים שאני יודע שאין בהם שום עתיד או תקווה.

העניין הוא שאני גם לא מוצא עתיד ותקווה בלעדיהם.

גם כל מוזיקה שניסיתי לשמוע שיעממה אותי עד שנחתתי על דייויד גריסמן עם הארדקור בלוגראס מסורתי. 

אתמול או שמא שלשום, אני לא יודע, כל הימים מרגישים אותו דבר, הגשתי את יתרת החומרים לפסטיבל. עדיין בבוקר חיפש אותי בבהילות המפיק של הפרוייקט-שמסתכן-בתביעה-מדיסני עם קבצים שלטענתו חסרים, ומאוחר יותר התקשר במאי/כוריאוגרף מהפסטיבל שנשמע כאילו תקוע לו דילדו עם ניטים ברקטום וזה *לא* מוצא חן בעיניו והתפייט על דאבונו למרות שפתרתי את מה שהציק לו ב20 דק׳ עבודה לא מאומצת אך גם לא מעניינת או מהנה.

דבר נוסף ששמתי לב אליו הוא שהצלחתי למרות הכל לבצע את 90 הדקות של אימון הגיטרה היומי, עם הפסקות באמצע וקואצי׳נג עצמי להמשיך למרות היעדר התשוקה, החשק והמוטיבציה. מה ששמתי לב זה עד כמה אני נוקשה עם עצמי במילוי מכסת הזמן. האימון מחולק למקטעים עם אלמנטים שונים, ואני מבצע כל מקטע עד השניה האחרונה, אפילו ביום כזה.

מחר יש פגישה עם המטפלת בשעה חדשה, מוקדמת יותר, לבקשתה של המטפלת. כנראה שהצליחה לרפא את הזוג שלפנינו. הפגישה הקודמת היתה של תהום עם המטפלת לבד, ותהום אמרה לי שהיא ניסתה לתמלל את הפגישה אבל הרגישה שזה יפגע בי. בצוהריים לפתע הופיע לי בקלנדר הזמנה באפור מפוספס ל״דייט עם לולי״ בערב, אבל לחצתי על decline. אני לא במוד לדייטים מלאכותיים נטולי הקשר ורצף.

זה לא יום להחלטות, אני אומר לעצמי.