תיארתי למטפלת את ההתרחשויות והתחושות שתוארו כאן בפוסטים האחרונים, ואמרתי שאמנם אני לא מומחה ולא יכול לדעת, אבל אני חושד שיש אצל תהום איזה מנגנון לא מודע שמבצע סבוטאז׳ כדי למנוע מצב שיהיה סוף טוב לסיפור הזה, כי כרגע נראה שאנחנו יותר קרובות לרבנות מאשר להגשמה של השאיפות הזוגיות שלנו.
מטפלת: ״השאלה אם רבנות זה תוצר של יאוש מוחלט והבנה שיותר טוב לא יכול להיות, או שרבנות זה תוצר של תגובת הד טראומתי. לי יש תחושה שאתם שוב מפרשים את המציאות דרך העיניים הטראומטיות שמכאיבות לכם נורא״.
המטפלת דיברה על החרדה של תהום משינוי חוזה המיניות ואיך שזה גורם לה להפיל אותי ואת הסיכומים בינינו:
״פעם היתה לנו תהום שבאמת בנפש שלה לא ידעה מי זו תהום. היא לא עברה את התהליכים הטיפוליים שאתה עברת. היא לא התחברה להמון חלקים של עצמה. כאן ועכשיו היא התחילה להכיר ולהתחבר אליהם רגשית, וכנראה כל מיני חוויות מיניות צצות לה עקב החיבור הזה. היא גם מצד אחד רוצה עיניים מתפעלות של מישהו אחר, מצד שני מפחדת שזה יפגע בזוגיות. פעם היא בכלל לא התעסקה בזה. היא לא חשבה לא עליך, ולא עליו, ולא על עצמה.
מה שאני באה להגיד זה שאתה מסתכל על ההתנהגות של תהום ומפרש אותה דרך איך שזה משפיע עליך, ההבטחה שלא קוימה, שזה לב לבו של הסיפור הינקותי שלך. יש שם אישה בעולם שהפקדת במרחבים הגופניים/נפשיים/רגשיים שלה את כולך בציפייה שהיא תדע לעשות עם זה משהו מיטיב, גם אם לא מושלם. קורה לך עכשיו משהו נורא כי היא לא מראה פוטנציאל כמו בעבר. הדבר הזה כואב בצורה לא רגילה, הוא חותך בבשר החי.
דן, אני חייבת שתכניס את מה שקורה ביניכם למסגרת טראומטית ולא מציאותית. אני מאמינה שאתה גדלת, עם כל החכמה המאוד גדולה שלך, עם כל הiq המפותח ועם כל היכולת שלך להבין דברים קשים בעולם מגיל צעיר, עדיין אין ילד שיכול להבין למה אמא לא רוצה להיות רכה אליו, או למה אמא לא רואה את הצרכים שלו. זו הבנה שלא מתקבלת על נפשו ודעתו של הילד. הסיבה היחידה יכולה להיות שאני לא מספיק טוב, שאני אשם במשהו, שאני לא שווה מספיק.
אין שום ילד שיגיד ׳אמא שלי היא פשוט בנאדם מוגבל בתוך עצמה׳. ומה שקורה, הילד הזה כאן כרגע שופט את ההתנהגות של דמות האהבה שלו, והפרשנות הזאת לא מקבלת שום sense. כי אתה יודע כמה אתה טוב כלפי תהום, כמה אתה בעדה, כמה אתה מטפל בה היטב, שם לב להמון דברים, מגן, שומר, עושה, קשוב לצרכים שלה. אין שום הגיון שאתה יכול להגיד לעצמך: ׳אז מה הבעיה שלה? מה לא בסדר? למה היא לא יכולה להחזיק איתי ביחד את הדבר הזה שהיא אפילו התחייבה שהיא תחזיק איתי ביחד?׳
ואז אנחנו פוגשים את הקונפליקט הזוגי הבסיסי ביותר בכל זוג. שכל אחד מאיתנו פועל במסגרת החרדות וההגנות הנפשיות שלו ולא במסגרת הגנות משותפות עם בן הזוג. הפרשנות צריכה להיות בתוך תהום, ובתוך דן, ולא מאוחדת.
תהום לא מנסה להכניס שדה מוקשים למיטה הזוגית כדי שלא יתאפשר לכם מרחב מיני, היא מתה מפחד בתוך עצמה שיש לה כל מיני רצונות שהיא לא יודעת כמה יהיו מקובלים על דמות האהבה שלה ויכול להיות שאפילו יפגעו בו. היא כל כך מתה מפחד שהיא לא יכולה לקחת בעלות על הרצונות האלה ולהציג אותם כמשנה סדורה. להגיד לך את כל הדברים האלה זה נפש שעיבדה את כל החרדות והבלאגן שלה, עשתה סדר, ומוציאה את זה החוצה כמצגת מסודרת״.
המטפלת שאלה אם אני יכול ליזום איזשהו מגע מיני במצב הנוכחי שיהיה לי טוב, וסיפרתי שתהום שאלה משהו דומה, אם אי אפשר פשוט להתחבר גופנית על בסיס נעימות, ואמרתי: ״אבל זה לא נעים לי!״.
הרמתי את ידי כמי שמושבע לפני מתן עדות ואמרתי למטפלת: ״אני סאדומזוכיסט, 100%״.
המטפלת: ״הו. אז אנחנו מגיעים לסיפור שאולי, אולי המיניות שלה היא לא המיניות הסאדומזוכיסטית הזאת שהיא חשבה כל החיים שהיא והמשבצת שלה הופכת להיות שזקוקה לעוד דברים״.
המטפלת דיברה על קונפליקט זוגי של כמה אחוזים מהמיניות שלנו אנחנו מפקידים בידי בן/בת הזוג וכמה אנחנו משאירים כלא מסופקים.
מטפלת: ״דן, אתה יודע להגיד כמה, כמה טרגי הסיפור חיים שלך?״
אני: ״אני לא יודע לכמת״.
מטפלת: ״לא לכמת, האם אתה יודע להגיד שהוא טרגי?״
אני: ״לא יודע, אני לא חושב עליו כעל טרגי. אני חושב שחוויתי הרבה דברים. הרבה אנשים חווים דברים טרגיים״.
מטפלת: ״כן לא אמרתי שאתה היחיד בארץ. אבל האם הטרגיות ברורה לך?״
אני מצחקק במבוכה: ״אני אופטימי, אני מקווה שזה יהיה סיפור הצלחה בסוף״.
מטפלת: ״אתה עושה אותו הצלחה אבל מה שקורה זה שגם אנשים שמתפעלים ממך משתמשים בך, בגלל הסיפור הינקותי שלך. מישו אחר במקומך אולי סתם היה מאושפז במחלקה פסיכיאטרית סגורה״.
אני: ״אולי זה עוד יקרה״.
מטפלת: ״ההסטוריה לא מעידה על זה. המלחמה, הכוחות והיצירתיות שלך. תדמיין רגע ילד שאמא שלו עם מוגבלות פיזית מאוד גדולה ומכשירים וברזלים ולא גוף נעים ורך. האם זה אומר שאין שום דרך שהוא יכול ליהנות ממגע אינטימי איתה? בא לי לבקש ממך, יש לי איזו תמונה בראש. אני צריכה שתראה ילד שאמא שלו יושבת על כסא גלגלים, היא לא יכולה להרים אותו, היא לא מושיטה ידיים. היא גם לא מתווכת את עצמה טוב שהיא נורא מצטערת שזה הגורל. והיא לא יכולה לשבת איתך על השטיח ולשחק בקוביות.
אני רוצה שתראה את אותו ילד אומר לאמא: ׳אני מתגעגע אליך, אני רוצה אותך׳. והוא מטפס על הברכיים שלה בעצמו ומוצא תנוחה שהוא כן יכול להרגיש בה נעים במסגרת התנאים הלא מיטיבים האלה של הגוף שלה, עם הידיים, הבטן, עם החזה, עם הפה. יהיה משהו לא מושלם, אבל שבחלקו מיטיב. אני צריכה את הילד הזה מסכים לבוא לתהום, אשתו, בדמותו של דן הבוגר, ולהגיד אני צריך א׳ ב׳ ג׳ ולבוא ולעשות את זה. הוא יקח לעצמו את המגע הזה שבהבטחה מגיע לו. יש דבר אחד שלעולם אי אפשר להחליף אותו בכלום, וזה מגע של דמות האהבה. אני ממש מבקשת ממך שאתה תתעקש לא לוותר עליו״.
אני: ״אני לא יודע אם אני יודע איך לעשות את זה״.
נ.ב. הוספתי לפוסט הקודם לינקים לארבע מהיצירות המטלטלות ביותר להן יצרתי את המוזיקה (״מבול״, ״פריחת הפקאן״, ״באת אלי פתאום״ ו״לא אבודים״) שהכוריאוגרפים העלו בעצמם לפייס.
