אני חווה שפע תסמיני גמילה חזקים ומטרידים. מקווה שאהיה ברור, כי אחד התסמינים הוא בלבול. לא לקחתי כדורים שמונה ימים ולא שתיתי חמישה ימים. חשבתי שעיקר הקושי יהיה ביממות הראשונות אבל בינתיים זה רק הולך ומחריף.
זה מרגיש כמו שילוב בין התעוררות מוקדמת מדי אחרי לילה בלייני כבד עם סמים ושתייה, התעוררות מניתוח בהרדמה מלאה, שפעת, והתחלה וסוף של טריפ, אבל הכל ביחד.
אני מתקשה להירדם ובקושי ישן בלילות, השרירים בכל הגוף כואבים ותפוסים חזק. המפרקים חלשים, הידיים רועדות ולא יציבות, לפעמים מרגיש כאילו הן נרדמות. שלשום הפסקתי אימון גיטרה קצת אחרי שהתחלתי, גם כי הלך לי ממש גרוע ולא הצלחתי להגיע למהירות הרגילה שלי, וגם כי התחילו לי כאבים בגב ובמפרקיי הידיים.
הראייה מטושטשת, האור מסנוור, השמיעה צורמת, אני מתרגז ונלחץ בקלות. דברים קטנטנים מקפיצים אותי וגורמים לי לתבהלה. בפגישה בשני בערב (עוד על כך בהמשך) נבהלתי מהקשית השחורה בכוס הקולה כאילו ג׳וק ענקי מעופף סנטימטרים ממני. זה ממשיך לקרות לי כל כמה שעות, לפעמים בלי טריגר ברור.
הבטן קשה, צפוף לי בתוך עצמי, יש לי רגעים של דה-פרסונליזציה/דה-ריאליזציה, בראשון בבוקר התעוררתי עם התקף חרדה מהסרטים שנמשך עד הצהריים. (עשיתי תרגילי נשימה ומדיטציה, ועוד טכניקות התמודדות שלמדתי אחרי הטראומה במלדיביים בחורף). בנוסף, הרי הסיבות שבגללן שתיתי והשתמשתי לרעה בתרופות מרשם מלכתכילה עדיין כאן, כך שגם המחשבות טורדניות והרגשות חשופים ומציפים. את הכל עוטף ערפל מוחי דביק שמשתלב טוב מדיי עם מזג האוויר החם, האפור, ההביל והמעיק.
בשני אחה״צ נהגתי צפונה במשך שעתיים וארבעים ושלוש דק׳ (שעתיים רק מדרום ת״א עד נתניה) כדי לפגוש לראשונה עמיתה לבלוגספירה, צעירה ויפהפיה. היא היתה מקסימה וקשובה, נבונה ומבריקה, כנה ושובת לב.
בנוסף היא היתה גם טיזרית בראטית ועוקצנית (״כן אתה ממש לא מנותק… ׳יש לי מנוי בהארץ׳… אתה מקשיב לעצמך?״), ואפילו קצת פוגענית (״איזה בכיין אתה!״, ״אל תהיה מוזר״, ו״הנהיגה שלך מזעזעת!!״ כשהקפצתי אותה הביתה אחרי שלוש שעות קסומות בבית הקפה במרכז הכרמל, כשהיא זו שכיוונה את הניווט לבית שלה על מצב הולכי רגל והלחיצה בהוראות ניווט מאוחרות מדי ואז בזעקות מבוהלות). התפללתי לאלוהים שתמחל לה לאחר שכינתה את ביל אוונס ״מוזיקת מעליות״.
בדרך החשוכה והמסנוורת הביתה הציפו אותי רגשות וחשבתי שלא במקרה או בטעות אני מעדיף לרוב להישאר בכונכייתי. הבחוץ מלא בהשתקפויות מפחידות ומעוותות. וגם מקסימות, מושכות ומסעירות… שאולי זה לא פחות גרוע.
