לתהום יש שבועות עמוסים בעבודה ולפיכך נטלתי על עצמי את מלאכת הבישול עד שיחזרו לה האנרגיות והחשק.
בינתיים הספקתי להכין פפריקש על מצע אורז בסמטי (לבקשת הבן שחזר מהודו רעב לטעמי ילדותו), פסטה בולונז, כנפיים אסייתיות בתנור, סטייק אנטריקוט וגרטן ירקות שורש, קומפוט (aka ליפתנזה), פעמיים טחינה (עם שום, לימון, פטרוזיליה ושמיר), חזה עוף וירקות שמחים בקארי שיצא לי קצת יותר חריף ממה שהתכוונתי, קינואה, קציצות בקר חמודות ופירה קטיפתי.
בהמשך השבוע אני מתכנן עוף בגריל בסגנון קייג׳ון, דג מרוקאי, תבשיל בקר ושעועית, וכל זאת בנוסף לסלט הירקות הענק שאני מדרדס מדי יום עם חסה, רוקט, נבטים, בצל, עגבניות שרי, גזר, פלפלים בשלושה צבעים, מלפפון, כרוב סגול ולבן וקייל (אם יש).
צילום: תהום
בימים האחרונים אני חווה כיסופים לטיפה המרה ולהשתכרויות צהריים עם דיוק אלינגטון. בא לי להשרות את הלב הסדוק ביין אדום ולהטביע את המוח החבוט בטקילה. בניגוד לחשיבה המקובלת, השבועות הראשונים בגמילה הם הקלים ביותר. המוטיבציה גבוהה, הזכרון של המחיר והכאב שנגרם מההתמכרות טרי, וחוויית ההצלחה מעצימה ומתגמלת.
עם הזמן הצדדים הלא נעימים בהתמכרות נשכחים, ההישג כבר לא נמדד בימים אלא בשבועות ואז בחודשים ובשנים, והאדם נשאר בבדידותו להתמודד עם תלאות ומהמורות החיים. למשל, רוב המעשנים יודעים שזו לא בעיה להפסיק לעשן כי הם הצליחו בזה כבר המון פעמים…
בשלב מסויים הייתי מחליט שזהו, נמאס לי מהחרא היקר והמסריח הזה. הייתי זורק את כל המאפרות, המציתים, מכונת הגלגול ויתר אביזרי העישון ויוצא לדרך חדשה ונקייה, שלם עם עצמי עד מאוד. לאחר מספר שבועות הייתי מרגיש נפלא, הנשימה היתה מתנקה, השירה היתה צלולה וקלה, חוש הריח היה חוזר והמזומן בארנק היה מצטבר. אז, באיזו מסיבה או מפגש חברתי הייתי לוקח שכטה ממישהו, רק מסקרנות לראות איך זה ירגיש ואם באמת נגמלתי.
טעמו של העשן המחניק היה מגעיל אותי והייתי אומר: ״וואו, אני לא מאמין שפעם הייתי מעשן את החרא הזה כל היום. זה נורא! איך אני שמח שנגמלתי״. כעשרים דקות מאוחר יותר הייתי לוקח עוד שכטה, רק כדי לחוות שוב את החוויה הזו של הגועל מהעישון וההשלמה עם ההחלטה להיגמל. משם זה כמובן היה מתדרדר ל״טוב לעשן פעם ב זה לא נורא״ ואז ל״אני אעשן רק בסופ״שים״, ״3-5 ג׳וינטים ביום זה מינון סביר״, והדרך לשימוש כרוני מסביב לשעון כבר היתה קצרה מאוד.
