הבוקר הצלחתי לנשוק לראשונה ל800 תווים בדקה. זה קרה בזכות צפייה מחודשת בקורסים של מייק, מאמן הגיטרה שלי.
עבור רוב הנגנים הדרך האינטואטיבית להתאמן היא לנגן את התרגילים שוב ושוב בתקווה שהטכניקה והמהירות ישתפרו איכשהו מעצמם, אבל הטקטיקה הזו מוגבלת מאוד וכמעט תמיד נתקלת בתקרה נמוכה למדיי ונתקעת בה לנצח.
מייק מסביר שהאימון צריך להיות תהליך פתרון בעיות באמצעות ניסוי וטעיה אינטליגנטים, ויורד לפרטי פרטים לקרביים של כל האלמנטים שמרכיבים את הטכניקה. באמצעות בילוש וחקירה ואז זיקוק ודיוק של התנועות הזעירות, לפעמים במהירות מעליבה של 20% מהמקסימלית שלי, אני מצליח לתכנת את זכרון השרירים מחדש ובכך לנפץ את תקרת המהירות הקודמת.
החסרון הוא כמובן שצריך להפעיל את המוח בצורה אינטנסיבית במהלך האימון ולא רק לשייט על טייס אוטומטי.
מרכיב אחד בטכניקה שנתתי לו תשומת לב מיוחדת הוא *הנאה*. קל להתעלם ולשכוח ממנה, אבל ההקפדה על הנאה היא מה שגרם לי להאט מאוד, לאתר ולתקן את הפגמים המיקרוסקופיים בטכניקה שלי, להגיע למצב שאני נהנה מהצלילים הנקיים שבוקעים מהמגבר ואז לחזור לקצב המקסימלי ולבדוק שהתנועות החדשות באמת עובדות ומשפרות את המצב.
אני די בטוח שמסתתר פה איזה מוסר השכל שאפשר להשליך על תחומים אחרים בחיים.
וחוצמזה, לפנות בוקר בג׳ים הרגשתי שאחרי כמעט שלושה שבועות של אימונים יומיים אני סופסוף מרגיש שהתאקלמתי מחדש ומוכן להוסיף עוד משקולות.
נראה לי שריבוי הסלפיז לאחרונה הוא סימפטומטי, עמכן הסליחה.
