מתחת לפרווה

אתמול בצהריים הרגשתי overwhelmed, על סף שבירה וחסר כוחות להתמודד עם הבאות.

זה היה אחרי לילה של חלומות קשים עם סרטנים ועקרבים, יקיצה טבעית עוד יותר מוקדמת מהרגיל בתקופה זו (ב2:50🫤), ואז ארבעה טלפונים ברצף מלקוחות שביקשו לקבוע פגישות בהקדם האפשרי ושאשלח הצעות מחיר לשנה החדשה.

שנה חדשה?? עוד בכלל לא הספקתי להתאושש מהקודמת, לחיות כמה שבועות בלי לחץ אטומי, ובטח שלא להתמקד בדברים שחשובים לי… זה היה כאילו הם תיאמו ביניהם להתקשר כולם ביחד, והרגשתי מוצף ומצוקתי, כמו (אולי לא כמו) מתמודד נפש שאזלו לו הכוחות ועומד לשקוע למקומות שהחברה מעדיפה להסיט את מבטה מהם.

נזכרתי בשני דברים שעזרו לי, ולאחר שהורדתי את קצב הפעילות והרשיתי לעצמי להתפזר ולעשות קצת יותר ממה שהתחשק לי ופחות את מה שאני אמור לעשות, שארית היום היתה פרודוקטיבית ונעימה יותר.

הדבר הראשון שנזכרתי בו הוא שהמחשבות באות והולכות, כמו עננים ששטים בשמיים. אני מתרגל מיינדפולנס כל בוקר כבר 4 שנים, וזה בדיוק האחוז וחצי שלא נרטב גם כשהכל מוצף.

הדבר השני שנזכרתי בו הוא שהשתוקקויות הן כמו חתולי רחוב שבאים ומייללים ומבקשים אוכל. הם ילכו בסופו של דבר בין אם אאכיל אותם ובין אם לא, אבל אם אאכיל אותם הם יחזרו גם מחר באותה שעה.