אתמול בשעת צהריים יוקדת היינו כבר אחרי חמש שעות הליכת שטח, המסלול התארך מעבר למה שתכננו, מי השתייה עמדו להיגמר ולא הייתי לגמרי בטוח שאנחנו בדרך הנכונה. יכולתי לחזות במחשבות שלי ולהבחין שאני מייצר תרחישים מפחידים שהוזנו מהחום הכבד (38 מעלות) והאזור הבלתי מוכר.
באחת הנקודות בהן השביל פוגש את הנחל מצאנו שתי נשים מבוגרות ונעימות ששכשכו ברוגע במים הצוננים. התקרבתי ושאלתי אם אנחנו בדרך הנכונה לשאר ישוב והן אישרו שאנחנו כבר די קרובות, אמרו שהן תיכף הולכות והמליצו לנו לנצל את ההזדמנות להתקררות ליד הרוג׳ום המיוחד שהזדקר במרכז הנחל הזורם.
היה מפתיע ומרחיב לב לפגוש א.נשים שלא הגעילו אותי. שיתפתי בחרדות שעלו בי בדקות לפני שפגשנו בהן והן הציעו שאשאיר את החרדות שם, שישטפו במים הזכים. רציתי כבר להגיע ולהימנע משהיה בשטח בשעות החמות ביותר אבל הואיל וכבר היינו באיחור במילא השתכנעתי ועצרנו לטבול.
חמישה שבועות בלי כדורים, שלושים ושניים ימים ללא אלכוהול.
ההימנעות לא קלה והטריגרים מתרבים בסופ״ש ויתכן שיתעצמו סביב החגים. התסמינים הגופניים נרגעו ברובם אבל מבחינת המוח זה כאילו רק שלפתי את היתד שפלחה אותו ועוד ארוכה הדרך.
