״מעבר לזה שאתה נורא חכם, אני גם חושבת שיש בך משהו שאתה יכול להסתכל קצת מבפנים. המון פעמים אני מרגישה פה כאילו אתה co-therapist פה איתי. אתה גם בתפקיד הבלעדי הזה עבור עצמך כתומך ודואג. אני מרגישה ושומעת וקוראת את המציאות, שהיתה ציפייה ממני שאוכל להיות הדמות הזאת ואני לא עומדת במלואה בציפייה הזאת עבורך. אני יודעת שעבור תהום זה שונה, ואולי לגבי משהו החזקתי זוגי אולי יש רגעים או תקופות שזה שונה, אבל עבורך ספציפית… הפונקציה שאני מצליחה ליצר עבור חיי הנפש שלך מרגישה לי חלקית.
יש לך טונות של מילים חכמות ומבריקות, ותהום… לבי יוצא אליה, באמת לבי יוצא אליה על להיות בת הזוג שלך. על תחושות הנחיתות שהיא תרגיש. זה מרגיש לי כמו בייסליין של כל בת זוג שתהיה לך. וספציפית תהום היו לה קשיים בכל הדברים של שפה שניונית, היא לא יכלה לבטא את עצמה טוב בשום סיטואציה. כל המיומנויות של שפה שניונית היו דלות אצלה. כאן היא בזמן האחרון מדברת הרבה יותר בשטף ועם בטחון. העמדה להיות מולך, אני חופשי יכולה להבין למה היא מתכוונת שהיא לא יכולה להסביר את עצמה טוב.
אני מאוד אוהבת אותך ואני המון פעמים אומרת לעצמי שיש לי מה לתת לך. הסיפור מולך המון פעמים זה שנורא קשה לתת. החוויה היא שאין משהו שעולם חיצון יכול לתת לך. אתה מדבר ואני חושבת כמה… עולה לי משפט נחרץ ואני אגיד אותו… כמה אפס סיכוי יש לתהום להיות שולטת טובה שלך.
שאלתי מי היו אלו שבאמת עזרו לך ובאיזה מצב היית כשהן עזרו לך, ובלב ענק וחמידות אין קץ שלך אתה גם עכשיו הרגעת אותי, הרגעת את הקול הפנימי שיש בי משהו אולי לא מספק, לא בסדר ולא עומד בציפיות.
היית במצב שהיה נכון מאוד מאוד מאוד שיהיה שם המישהו הזה שידע לעשות עבורך את התמיכה הטובה הזאת כמו שאתה כל כך יפה יודע לעשות עבור אחרים. תמיכה בהכל... ברוך, במבט, בדיבור, בהבנה… זה לא רק הטכניקה של הדברים.
הגדרת האינטראקציה של שולטת/נשלט שאתה צריך… בא לי להגיד… אתה המצאת אותה. היא קיימת בראש שלך, בפנטזיה שלך. במציאות אין שולטת כזאת כי אין לך רצפטורים, אין לך מודל של מישהי שתהיה כל כך מדוייקת ונענית במלא או כמעט במלא לצרכים שלך בקשר אינטימי קרוב בהיותך נשלט ושהיא צריכה להיות השולטת ביחסים. אתה צריך להתמסר. ארבעים שנה פינטזת על הדמות הזאת, זאת פנטזיה ינקותית מאוד בסיסית. כשתינוק נולד יש את הדמות הנשית הגדולה שהוא מתמסר אליה במלא. הוא תלוי בה במלא. הוא מעריץ… ואתה צריך את זה בשביל חווית שלמות מינית, בשביל עונג מזוקק וטהור שנותן לך מענה.
ארבעים שנה חיפשת, ולתהום היה את הפוטנציאל הכי גדול שאם היא תתן את זה, זה יתקרב לפנטזיה. ולרגעים זה באמת התקרב. לכן הבנת שאתה רוצה לקשור את חייה בחייך, בונה איתה בית, יוצר איתה אינטימיות ארוכת טווח, הופך אותה לדמות האהבה כי לרגעים זה היה מושלם כמו בפנטזיה.
לא יכולה להיות לך שולטת, אני חייבת שתבין את המסר הזה. אתה כמה לשולטת הזאת, לדמות הנשית הגדולה הזאת. כשתינוק מסתכל על אמא שלו, היא הדמות הנשית הגדולה הזאת. יש לה פנים, הוא רואה משהו במבט שלה. השולטת שלך, אני חושבת שבפנטזיה יש לה רצון מאוד גדול ואמיתי שתתמסר לה. ולכן זה לא יכול להיות עם תהום. למה? תהום היא לא האישה הגדולה הזו. היא לא מעריכה את עצמה כשמישהי שיכולה להיות גדולה עליך.
אתה כל כך גדול בהמון מובנים. אתה גדול בחכמה, ביצירה, אתה self sufficent בהרבה מרכיבים, גם קונקרטים של לפרנס את עצמך, ליצור עבור עצמך, להכין לעצמך אוכל, לכבס לעצמך. אתה הדמות הגדולה של עצמך וזה התבקש מהחיים שחיית. אם לא היית הופך להיות הדמות הזאת עבור עצמך היית גמור.
אם לא תיצור רצפטורים חדשים לקלוט משהו שדמות אהבה יכולה לתת לך אין בעולם הזה ישות שיכולה לתת לך משהו, ואני שמחה שאני יכולה לתת לך משהו כי אני חשבתי שאני גם מהישויות האלה. הם כולם, בין אם חברים, בין אם נשים, אין להם פוטנציאל כי אין לך מודל. מגיל אפס, אין לך מודל של נזקקות. ההיפך, יש מודל של אני יודע לבד ואני מסתדר בכל דרך אפשרית.
הרצפטורים האלה היו כשנולדת, אני מאמינה שעוד הרבה לפני שנגמרה שנת החיים הראשונה שלך הבנת שאתה חייב למחוק את הרצפטורים האלה, להשקיט אותם ולמחוק אותם. שלא ירצו, שלא יפעלו, שלא ידרשו סיפוק. עשית להם דה אקטיבציה.
כשאנחנו נמצאים במצב שאנחנו לא סומכים על העולם שיש לו מה לתת לנו במדוייק… שאנחנו יודעים שאין לבנאדם שחי איתנו מה לתת לנו… איתה אתה גם ויתרת כבר, כי כבר מלא זמן אין לך חשק מיני, את הרצון הזה לגשת אליה, להיות איתה, להזדקק לה. אין שום סיכוי שהיא תהיה במצב שהיא תוכל לתת, גם בגלל מה שהיא וגם בגלל העמדה שאתה שם אותה. אני רוצה ממש לבקש ממך שטיפה תתעסק עם עצמך ותראה איך אתה יכול לפתח רצפטורים של נזקקות, של מה אתה יכול לקבל. אתה צריך לשנות משהו, לפתח מבנה שלפני 47 שנים הרגת אותו בתוכך״.
המטפלת קמה ונאנחה מעומק לבה, כמי שהשילה מגבה משא כבד.
״מה, היה כיף״ אמרתי בטון אמפתי שניסה לעודד.
״זה תמיד מאוד מעניין, כיף ומפרה לדבר אתכם פה. ואתה יודע, זה גם כואב, מייאש… כל מיני. אבל אי אפשר להגיד שאין בזה משהו חיובי״.
