לאחרונה פורסם שמדענים ממכון ויצמן יצרו עובר אנושי ולא כל כך הבנתי על מה ההתרגשות כי אני בעצמי הייתי עובר שנוצר על ידי זוג מדענים ממכון ויצמן עוד ב1975. הם הגיעו להישגים אקדמיים נכבדים חרף היותם נכי פוליו והטמיעו בי הישגיות רבה ומסוגלות לצד תחושת חריגות וזרות. אומרים שהרבה לפני שתינוק שואל את עצמו ״מי אני?״ הוא שואל ״למי אני שייך?״.
בנערותי חינכתי את עצמי עם רוקנ׳רול, סרטי פולחן ובדסם תוצרת בית והיו לי שאיפות ענקיות וחלומות שהשתוקקתי להגשים. רציתי לסחוט כל טיפה מכל לימון ולצוד כל עונג אפשרי. כשהתגלגלתי לקהילה בגיל 30 הייתי כמו ספורטאי שאפתני באולימפיאדת השרלולים. הטבעתי את ראשי בצוף מתוק ומסחרר וכשהרמתי אותו התעורר בי מיד הדחף הטבעי והמתבקש לטבול אותו שוב, ואז שוב.
לקראת גיל 40 הצרכים השתנו ואיתם גם הסיטואציה, אבל השאפתנות נשארה. להרוויח כמה שיותר כסף כדי לממן כמה שיותר טיולים, ציוד אולפן וציוד צילום, חוויות משמעותיות ודברים איכותיים. לשפר את הבריאות, את המראה, היכולות, היחסים, הסקס... לסמן מטרות ולחתור אליהן בכל הכוח.
היום על סף גיל 48 אני תוהה אם כל הרציה הזו, התשוקה והכמיהה… זה לא רק עוד סיפורים בראש, עוד רעש בלתי פוסק. האם אי פעם אפשר באמת להשביע את את הרעב הזה על ידי היענות לו? מה שעולה חזק ומהר נוטה לרדת באותה צורה ממש, והקשת מתרחקת או נעלמת בכל פעם שמתקרבים אליה.
ומצד שני האם יש בכלל חיים בלי המסע הזה? בלי כל הנסיקות וההתרסקויות, האש הבוערת ודוקרני הקרח, פסגות האופוריה ובורות המלנכוליה האפלים?
