התעוררתי מסיוט נוראי.
חלמתי שמולדתי הפכה לדיקטטורה ולתאוקרטיה מיליטנטית, כמו הגרועות שבאויבותיה.
שנהייתה רק דעה אחת שמותר להשמיע. אסור היה למשל לבטא כאב על מותם של ילדים מעבר לגבול. מי שהעז נשטף בתגובות זועמות ונאלץ לחזור בו ולהתנצל או להיות מנודה ומפוטר מעבודתו או אפילו להיעצר על ידי המשטרה.
חלמתי שרבים ממכריי קוראים בלהט גלוי לרצח עם, להרג, לגירוש ולביצוע פשעי מלחמה. שכל השיח ברשתות הוא של זעם, צער ושכול, ושכולם התמכרו לזמזום הבלתי פוסק מסביב לשעון של ראשים חמורי סבר ויודעי כל בטלוויזיה. שהשלטון רק הגביר את השיסוי וההסתה נגד מתנגדיו, ומלבד פעולות נגד האזרחים ויחסי ציבור לעצמו לא עשה כמעט דבר.
מה שהיה הכי מפחיד בסיוט, זה שנראה היה שאבדה התקווה לגמרי. אף אחד כבר לא שאף לשלום, אפילו לא כמשאת לב או חלום רחוק. איש לא זכר את ריחו המשכר של פרח, את צלילו המתוק של צחוק מתגלגל, את יופיה רב ההוד של זריחה. כולם האמינו רק בנקמה, בדם, בחורבן ובאלימות.
נשמתי עמוק, הזכרתי לעצמי שזה רק חלום רע וחזרתי לישון, בתקווה להמשיך לחלום טוב יותר.
